טיול אופנועים בהודו - פרק 8 - רישיקש

אפשר לומר שברישיקש התחילה החוויה ההודית שלי.

הדרך לרישקש מאוטארקאשי במגמת ירידה והמון כפרים כל שניים-שלושה קילומטרים. בין הכפרים שדות. שוב צורם הפער – בשדות ובדרכים פוגשים את הנשים, עם ערימת חציר על הראש, עם מגל ביד, עם מעדר, עם שק חול. לפעמים אחת הנשים עובדת עם תינוק תלוי לה על הצוואר במנשא בד. לפעמים הילדים הקטנים מסתובבים סביבה ומשחקים בחול שהיא עורמת במעדר. אין חופשת לידה, אבל מותר להביא את הילד לעבודה. מעדר ביד ותינוק על השד... הגברים יושבים בכפר בחנויות שלהם, אם אין להם חנות, הם יושבים בחנות של החבר שלהם. שותים צ'אי, קוראים עיתון ומקשקשים. זה לא ממש מפתיע אותי שהנשים עובדות קשה והגברים בזולה, מה שמפתיע אותי, זה שגם כשכבר מתפתחת חברה, לכאורה הפוכה, בה הנשים עובדות עבודה פיזית, מביאות פרנסה הביתה, מביאות אוכל, דואגות לילדים, עדיין הגברים שולטים, לפחות באופן רשמי, גם בבית, גם בכסף, גם בכפר, גם במדינה. את זה הם לא הפכו והשחרור כנראה עדיין רחוק. מה לעשות, למרות שהגברים ההודים נראים די קטנים ומצ'וקמקים, וההודיות שמנות וחזקות, הגברים עדיין יותר חזקים ואם האשה חוזרת הביתה עם הכסף, בכאפה אחת הוא מסדר הכל ומחזיר את חוסר האיזון למצב הנורמאלי... אם כבר נגזר עלי להיות אישה, טוב שלא יצאתי הודית, למרות שלדעתי, רב ההודיות שנולדות לתוך זה, לא בטוח שהיו מחליפות את חייהן המלאים בחיי בטלה שטחיים של גבר...
אנחנו מגיעים ישר ל-Bandari Swiss Cottage, מלון פופולארי לתיירים מערביים שיהל שהה כאן בעבר. הוא ממוקם קצת גבוה יותר ומשקיף על הגנגס. מחנים את האופנועים. אופנוע אחד אנחנו צריכים זמין אבל אחד אפשר לשים במקום קצת חבוי ולהשאיר עליו תרמיל אחד עם החפצים שאנחנו לא צריכים. יהל מוצא מקום מתאים מאחורי המטבח של המסעדה. עולות לשם 10 מדרגות. יהל טוען שאין בעיה לעלות אותן, אני פוקחת עיניים, זה נראה לי מטורף אבל מה אני מבינה... העובדים של הגסט-האוס מתקהלים מסביב, הטבחים מתערבים בינהם האם הוא עולה עם אופנוע כביש הודי, עם 20 קילו תרמיל מאחור את 10 המדרגות. עוד לא מספיקים לסגור את ההתערבויות, יהל שם גז האופנוע מקפץ ותוך כמה שניות הוא למעלה. אמנם הוא חזר עם רגליים רועדות מאדרנלין אבל כולם הגיעו למעלה והוא עם חיוך מאוזן לאוזן. העובדים של המקום לא מאמינים ובמשך כל השהות שלנו, הם יזכירו ליהל את הנסיעה במעלה המדרגות, וכל מקומי שרואה את האופנוע למעלה ולא צפה בחיזיון, לא מבין איך זה הגיע לשם, אבל מישהו כבר מיד מסביר לו.
רישיקש היא אחת מעיירות התיירות הפופולאריות. המיקום שלה על הגנגס, קצת אחרי שנהר הביגראתי, מקור הגאנגס המערבי יותר, זה שלאורכו טיילנו ונהר האלקננדה המקור המזרחי יותר של הגנגה נפגשים (דֶבפְּרָיָאג), הופך אותה למוקד משיכה לקדושים הודים ולבאבות שהתיישבו והקימו שם מקדשים רבים ואשראמים שמושכים תיירים הודים ופריקים מערבים כאחד. היום רישיקש כל כך תיירותית שלא צריך להיות פריק כדי להגיע לשם, הנהר שחוצה אותה, עדיין קר ונקי, הגשרים שמחברים את שתי הגדות וכל האשרמים שלאורכם נותנים לה קסם ואוירה נעימה. קשה להגיד עליה במונחים מערביים שהיא עיר יפה. כמעט כל בירה אירופאית, יושבת על נהר והיא עשרות-מונים יותר אסטטית מרישיקש. אבל במונחים הודים, רישיקש בהחלט עיר יפה וצריך לזכור שרב העיר, איפה שגרים רב התושבים נמצאת במרחק 2-3 ק"מ מהמרכז התיירותי. כשאני מדברת על רישיקש, אני מדברת על המרכז התיירותי.
כאן, סוף-סוף, הצלחתי להרגיש תחושת בטחון שאפשרה לי לעשות הרבה דברים עם ובלי יהל.
אז מה יש בה, ברישיקש הזו?

מקדשים:

ליד לקסמן ג'ולה – הגשר הצפוני (Laxman Jhoola) יש מקדש עם 13 קומות כשבכל צלע של קומה יש פעמון. בכל מקדש הודי יש פעמון וטקס הפוג'ה תמיד מלווה בצלצולי פעמונים. למעשה, בכל ביקור במקדש, מצווה היא לצלצל בפעמונים שתלויים שם – לפחות אחד בכניסה. במקדש בלקסמן ג'ולה יש (חישוב מהיר...) 54 פעמונים. כמובן אין מעלית במקדש אלא עולים במדרגות, את הנעליים צריך להשאיר למטה בכניסה. אני מודה שרק אחרי כמה ימים התרציתי והסכמתי להוריד נעליים ולעלות יחפה 13 קומות על רצפה שעוברים בה לפחות מאות הודים ביום. את אמא שלי זה בודאי מזעזע... יהל ויתר הפעם על התענוג, בעיקר כדי לחסוך 13 קומות ברגל. בקומות התחתונות יש במרכז הבניין חנויות ועולים סביב לב הבניין במסדרון מרפסתי פתוח לנוף. כמו בקניון מסחרי ממוצע- אתה מוכרח לעשות את כל הסיבוב סביב לב הבניין כדי לעלות לקומה הבאה וכמובן לצלצל בפעמון. בקומות העליונות יותר יש חדרים עם פסלים של אלים מאחורי סורגים. לפעמים באחד החדרים יש איזה קדוש ששם נקודה אדומה במצח ומחכה לכסף, עדיפות לשטר, בעיקר אם אתה מערבי. אני שמתי לו מטבע קטן, כמו שראיתי את ההודים שמים והוא ממש נעלב. אבל את הברכה והנקודה במצח הוא כבר נתן לי... עליתי עד למעלה. בעיקר בשביל הנוף, העלייה בהחלט משתלמת.
צלצולי הפעמונים הבלתי מסודרים, לאורך כל היום יוצרים אוירה נורא נעימה בכל האזור.
ניל-קאנט:
ניל קאנט הוא מקדש במרחק כמה קילומטרים ממרכז רישיקש. שמענו עליו מספרון שקניתי. ספרון שהוא מעין מדריך לפילגרים ההודי – כל המידע שאתה צריך אם אתה רוצה להיות הינדואיסט טוב באזור הקדוש של מקורות הגאנגה. בספר מפורטים כל המקדשים החשובים באזור. וליד רישיקש ציינו את ניל-קאנט. יהל עושה כמה ברורים, יש כביש שמגיע למקדש, כמעט 30 ק"מ נסיעה ויש דרך רגלית שעולה ישירות מרישיקש 10-12 ק"מ עליה, כל אחד נותן מספר אחר... אנחנו מחליטים קודם כל לבדוק את זה בנסיעה. נסיעה יפה של שעה במגמת עליה מביאה אותנו למקדש שבגובה של 1100 מטר. המון הודים מגיעים למקדש והתפתחה סביבו עיירה שמתפרנסת מכל עולי הרגל (ועולי הרכב) שמגיעים. המקדש בהחלט יפה. יהל עומד בתור כדי להגיש מנחה ולקבל ברכה, אני מסתפקת בהתבוננות מבחוץ. מאחר והדרך שעולה נראית יפה, יהל אומר שבטח יהיה יפה ללכת ברגל דרך היער. יהל מתנגד לעליות ומציע טרק שבו נגיע ברכב למעלה, ונרד ברגל למטה, אני נאלצת להסכים, סיפור הטרק מופיע בערך "טרקים".
חוץ מזה מפוזרים בעיר מקדשים רבים אחרים שכל אחד, כפי שנהוג בהודו, מוקדש לאל הודי אחר.

הפוג'ה:

הפוג'ה היא הטקס הדתי של ההודים שנעשה כל יום עם השקיעה. לאורך הגאנגה נהוג, כחלק מהטקס להעניק מתנות לנהר. כאן השי נראה כסלסלה עשויה מעלים עם פרחים, ממתק או משהו אכיל אחר ונר ורצוי גם מטבע. אחד הדברים היפים זה לראות את הסלסלות האלה דולקות על הנהר באור שמש אחרון והצבעים היפים של השקיעה. מול אחד המקדשים יש גת (ירידה לנהר) עם פסל במים ובגת כל ערב מתבצע טקס פוג'ה גדול ומיוחד. לצורך הטקס מגיעה כיתה של ילדים, בנים, מאחד המנזרים בסביבה ששרה שירי פוג'ה, ויחד איתה שר גם זמר ויש כמה נגנים. הפעם מדובר בנגינה אמיתית ושירה ולא רק צלצולי פעמונים ומצלתיים. הילדים ההודים יושבים על הרצפה ליד הנהר בבגדים אחידים, סביב מזבח שבו הכהן מנהל את הטקס ומברך הודים שיושבים איתו ושילמו על מנת שיעשו להם פוג'ה ויברכו אותם באופן אישי. מדובר כנראה בסכום לא קטן ורק הודים עשירים מקבלים ברכה מיוחדת בפוג'ה הזו. שאר האנשים יושבים על המדרגות וצופים. לכל אורך הטקס ניגשים הודים לנהר מדליקים נר בתיבה ומשלחים אותה עם הזרם. דווקא טקס שהיה מתאים לנו היהודים – לשלוח תיבה קטנה עם פרחים, מטבע, תקווה ושאיפות, לזכר משה בתיבה... הטקס בהחלט יפה ומיוחד מלבד מערכת ההגברה ההודית החדשה שנרכשה כנראה לאחרונה ומאפשרת לשמוע את הנגנים והזמר בכל העיר אבל מקשה עלינו לשמוע את הילדים שרים ויוצרת אוירה צעקנית ולא רגועה. יהל אומר ששנה שעברה, בלי מערכת ההגברה החדשה, הכל היה הרבה יותר מוצלח. כרגיל, הוא אומר, ההודים מנסים לשפר אבל בפועל מקלקלים... בכל זאת היה מעניין. אחרי חצי שעה של רמקולים שרים בהודית, החלטנו שמספיק ועזבנו לפני הסוף. סטפאני, החברה הבלגית שלי תיארה לי את אותו הטקס בהתרגשות ואמרה לי שהיא ממש בכתה מהתרגשות בטקס. כל אחד והתחושות שלו...

אשראמים:

אשראם אמור להיות בית מדרש או מקום שבו אפשר ללמוד נושאים של הדת ההינדואית. יש אשראמים גדולים שבהם יש בית ספר לילדים ופנימייה, יש אשראמים שפתוחים לכל ההודים ומהווים מן בית-מלון דתי כזה שבו אתה שוכר חדר אבל במתחם יש גם מקדש ופסלי אלים רבים, דרשות ושיעורים שמושמעים ברמקולים גם במדשאות שבחוץ. ויש אשראמים קטנים שבהם אתה משלם רק תרומה כראות עינך וגם הם מתוחזקים על ידי כהן שעושה שם יוגה וכל מיני סוגים של מדיטציות. יש כמה כהנים שהתאימו עצמם לקהל מערבי יותר ואשראם שלהם הוא מן גסט-האוס מיוחד שיש בו גם שיעורי יוגה ומדיטציה.
האשראם מהסוג המושך-מערביים (אך עדיין מאוד הודי-מדיטטיבי אוטנטי) שהכי התפרסם הוא האשראם של מאהש-יוגי. מאהש יוגי הוא, מסתבר, דמות יוגית מאוד ידועה. הוא הופיע בטלוויזיה ההודית וגם התפרסם איכשהו בכל העולם. הוא הקים אשראם ענק ומיוחד שחברי הביטלס שהו בו לא מעט זמן ומעריצי הביטלס יכולים גם לציין את שמות השירים והתקליטים שהושפעו במיוחד מהשהיה הזו ויש שיטענו שהחומר המשובח שהם עישנו שם הוא זה שנתן את ההשראה האמיתית. האשראם הזה נסגר לפני 4 שנים. אני מצאתי אותו בכלל בטעות.
למעשה חיפשתי אשראם כתום. כשדיברתי עם מערביים שפגשנו ברישיקש, הרבה אמרו לי שהם ישנים באשראם הכתום זה שאחרי ראם-ג'ולה (Ram-Jhoola), הגשר הדרומי ושיש שם שיעורי יוגה טובים. כשהבנתי שנוח לי ברישקש והחלטתי שאני אשאר כאן שבוע נוסף לבד, בלי יהל, הלכתי לחפש את האשראם הכתום הזה. הלכתי דרומה לאורך הגאנגה, לפי ההוראות וראיתי אשראם גדול עם מדשאות יפות וחצרות מוקפות חדרים, צבוע בצבע כתום-וורוד. נכנסתי לשאול. לא ראיתי נפש מערבית חיה, רק כמה הודים אבל בכל זאת בררתי. אמרו לי שיש חדרים ב-300 רופי אבל בחורה לבד לא יכולה להישאר כאן. זה היה לי מאוד מוזר, ולא התאים לתיאורים ששמעתי מהמערביים. אבל אני כבר בקצה של רישיקש, לא נראה שיש כאן הלאה עוד הרבה מקומות והאשראם הזה נראה די כתום. אני מנסה לגשש יותר אבל זה לא נשמע זה. אני שואלת אם יש עוד אשראמים ואומרים לי להמשיך הלאה. אני עוברת גדר עם בובות אלים בכלובים ובפנים, בניין. איזה ילד הודי אומר לי שזה רק מקדש אז אני ממשיכה הלאה. יש שילוט לעוד איזה גסט-האוס מבודד עם בית-קפה (The last chance), לפניו אני פוגשת איזה פריק מערבי שעומד באמצע הדרך ורוקד לו שם לבד על השביל, אחרי תקופה קצרה בהודו, אתה מפסיק להתרגש ממראות מהסוג הזה. זה כבר די רחוק מהמרכז ואני מתחילה לחשוש שאולי מדובר במקום הזה, זה נראה בעיקר כמו מקום שמערבים יכולים להתנתק בו ולשבת בשקט כל היום עם אספקה שוטפת של גראס. ישראלים מעשנים בכל מקום, הם גם ישימו שלטים בעברית על מסיבות סמים מול תחנת המשטרה המקומית, אבל חלק מהמערבים מעדיפים להתבודד. זה ממש לא האווירה שחיפשתי. אני שואלת מישהו אם יש כאן איזה אשראם, הם אומרים משהו על הביטלס ושולחים אותי הלאה. טוב, כבר שמעתי שהביטלס היו ברישיקש, אולי גם הם שהו באשראם הכתום, אני ממשיכה. רק הגאנגה ממשיך איתי בצד ימין וכמעט ואין כלום מסביב. בהמשך יש גבעה ולפניה כמה מבנים. אני מתקרבת, רואה הודי ושואלת אותו אם יש כאן אשראם, הוא מצביע לעבר הגבעה ושואל אם אני רוצה שהוא ילווה אותי. לא. מה אני צריכה אותו?! עוד כמה מבנים שתי פרות וכלב ויש שם שער. הודי נוסף יושב שם. הוא אומר לי שיש כאן אשראם ישן על הגבעה עם 83 קוליז – והוא מסביר לי שאלו בקתות של סאדואים, לא אי אפשר לישון כאן האשראם נטוש כבר 4 שנים, אבל אפשר לבקר במקום ולראות את המבנים. אז גם זה לא האשראם הכתום שחיפשתי, אבל זה נשמע מעניין לצד הארכיטקטוני שבי. את האשראם נמצא אחר כך, כנראה שלקחתי פנייה לא נכונה למרות שהלכתי רק ישר.... גם ההודי הזה מציע ללוות אותי. טוב, לסיבוב באשראם נטוש, נראה לי כדאי לקחת מישהו מקומי. הוא נראה הודי חנון ושאם צריך, אני בקלות מנצחת אותו במכות. חוץ מזה שהוא מדבר אנגלית טובה, אז אני מקבלת בברכה ועם קצת ספקות את ההצעה שלו ללוות אותי. הוא מספר לי שזה היה האשראם של מהאש-יוגי ("מה לא שמעת עליו?") אישיות מאוד ידועה, גם מופיע בטלוויזיה. האדמה היא אדמה ממשלתית שמהאש-יוגי חכר ל-20 שנה שהסתיימו לפני 4 שנים. בגלל שעכשיו זה חלק משמורת טבע, הוחלט לא לחדש לו את החכירה והמקום ניטש. היום יש שם רק איזה סאדו או שניים שנשארים שם באופן לא חוקי. אנחנו עולים בשביל ורואים את ה"קולי"-ם שהוא דיבר עליהם. אלה מן חדרים קטנים, עגולים, עם כיפה בקוטר של 2 מטר. מצופים בחלוקי נחל. אני נכנסת לאחד מהם. כולם יושבים על צלע ההר ובכל אחד יש מדרגות לקומה נוספת. לא רק שזו ארכיטקטורה מעניינת אלא גם עם מודעות אקלימית. למעלה יש פתח שהחום יוצא ממנו ויש צינור שבימים טובים היה כנראה מזרים מים קרים ומקרר את כל המסה התרמית הזו. רישיקש היא עיר חמה בטירוף בקיץ. עכשיו בחורף, מלבד שני ימים סגריריים עם קצת גשם, נעים כאן. אני מצטערת שאין לי מצלמה. רק באתי לראות איך נראה האשראם הכתום ואם בא-לי להישאר בו לבד שבוע. טוב, אני אבוא לכאן שוב עם מצלמה ופנקס רישום. המקום נטוש ואווירת הנטישות מוסיפה לו חן, צמחיית בר התפשטה על הגדרות שנהרסו ופרחים מבצבצים בכל חצר. למרות החן הזה, בהחלט חבל שהממשלה ההודית משאירה את זה מוזנח ולא ממשיכה את החכירה של המקום, אפילו שזו שמורת טבע. הרי המקום כבר בנוי. על הגבעה מפוזרים 84 בקתות כאלה ממוספרות שמשקיפות כולן על הגאנגה מגובה של 20 מטר בערך. בהחלט מעורר השראה. ההודי בינתיים מספר לי שהוא כאן ברישיקש עם אמא שלו, הם תכננו להישאר כאן יומיים שלושה אבל לאמא שלו טוב כאן והם פה כבר 10 ימים. טוב זה מסתדר עם תדמית החנן שלו. פנימה יותר על השביל, יש שני מבנים גדולים נטושים אף הם. אחד מהם, הוא אומר, היה בית מרקחת או משהו כזה. מאיפה באים המים לכל הבקתות האלה, אני שואלת. והוא אומר שיש מפלים לא רחוק ומציע לי ללכת לשם. "כמה זה לא-רחוק?", בערך 400 הוא אומר. "400 מה?" אני שואלת, והוא עונה שמייל. מייל??? מה זה מייל? אני תוהה והוא מייד מתקן 400 מטר. אה, טוב, מה זה 400 מטר, כמה דקות הליכה, נלך לראות ונמשיך לחפש את האשראם הכתום אחר-כך. אנחנו חוזרים לשביל הראשי ופוגשים בדרך קבוצה של 3 מערביים שמצטלמים על אחד הקולי-ם אני מחליטה לשאול אותם על האשראם הכתום. הם אומרים לי שכן, יש כזה בדרך לכאן, הם גרים שם ואני יכולה לחזור איתם לשם. הם שואלים אותי מאיפה אני ואני אומרת ישראל. אהה-בטח, הם מיד עוברים לעברית... הם 3 ישראלים שבאו לראות את המקום כי הביטלס היו כאן והם חובבים של הביטלס. אני מציעה להם להצטרף למפלים ואז להמשיך איתם לאשראם שלהם. הם נענים בחיוב. אנחנו הולכים עם ההודי ואני מעדכנת אותם במה שהוא סיפר לי על המקום. הם שואלים את ההודי על המפלים ופתאום זה כבר לא 400 מטר אלא 2-3 ק"מ מכאן, וגם אולי לא כדאי ללכת לשם כי זה בשמורה ויכולים להיות שם פילים ונמרים. "פילים ונמרים?" נשמע לי אפילו יותר מעניין, אולי נראה סוף-סוף איזה פיל. יופי, אנחנו ממשיכים ועוברים כפר קטן: 3 בתים, פרה, 3 עיזים וכמה ילדים מתרוצצים. על העצים מקפצים קופים ועל השביל יש פתאום חרא גדול במיוחד. כן, הוא מאשר, זה חרא של פיל. הם מגיעים אפילו לכאן. אני ממש מתרגשת מהחרא הזה ומהאפשרות לראות פיל בטבע סוף-סוף, אחרי שיהל ואני כל-כך התאמצנו לחפש אותם. ההודי מספר שגם מגיעים לכאן נמרים ורק לא מזמן, נמר טרף כאן איזו פרה ובעלת הפרה קיבלה 4000 רופי פיצויים מהממשלה. אחד הבחורים הישראלים מתחיל לפקפק, "אולי לא כדאי ללכת, זה בכלל לא נשמע לי רעיון טוב, אני לא בטוח שאני רוצה להמשיך" אנחנו משכנעים אותו ללכת עוד קצת. הלכנו אולי 100 מטר ומצאנו את עצמינו מתחברים לכביש. אני, שכבר הסתובבתי הרבה עם יהל באזור, מזהה שאנחנו על הכביש שהולך מרישיקש דרומה לצ'ילה. טוב, בואו נלך עם הכביש חזרה לרישיקש ונגיע לראם-ג'ולה. זה קצת סיבוב ויותר קצר לחזור לאשראם מאיפה שבאנו אבל לא נורא. אנחנו חוזרים בכביש. ההודי נגרר אחרינו מאחור. בשלב מסוים אנחנו פונים חזרה לכיוון האשראם ואני אני אומרת לו תודה ושלום. הודי נחמד בסך הכל, אני לא יודעת מה היו הכוונות שלו, היה משהו חשוד באיך שה-400 מטר נהיו 3 ק"מ אבל הוא יצא זכאי מחמת הספק. יהל טוען, אחרי שהוא שמע את הסיפור, שהוא פשוט היה מבקש כסף כי הוא כאילו הדריך אותי, לי לא עלה אפילו בראש לשלם לו, הרי הוא הציע ללוות אותי והוא אפילו לא מקומי. אני באופן טבעי רק חששתי מזה שהמראה התמים שלו מטעה והוא איזה אנס-פסיכופט, או סתם הודי ממוצע שבטוח שכל בחורה מערבית רוצה שימזמזו אותה אבל בגלל שהוא היה טיפוס מצ'וקמ'ק כזה הנחתי שבמקרה הגרוע אני בועטת לו בביצים ומתחילה לרוץ, אין לי מה לדאוג. ברגע שהישראלים הצטרפו כל החששות התפוגגו. בדיאבד הוא לא ניסה כלום וגם לא ביקש כסף, אז אני נותנת לו את הקרדיט שהוא סתם הודי נחמד. יש הרי כאלה בשפע כאן.
הלכתי עם החברה הישראלים לאשראם הכתום. מסתבר שהמבנה שעברתי עם פסלי האלים בכלובים הוא לא מקדש כמו שאמר הילד ההודי, אלא זה האשראם. אני נכנסת, מבקשת לראות חדר. חדר עם שירותים פרטיים עולה 70 רופי בחדר עם שירותים משותפים ל-2 חדרים יעלה 50 רופי. כמו שאמרו לי התיירים. בשביל 2 שקל נוספים שווה לי לא לשמוע את הפלוצים של השכנים שלי, אני הולכת לראות חדר ב-70 רופי. חדר קטן, מיטת יחיד, דלת אחורית מובילה לחדר נוסף עם כיור ושירותים הודים. קצת מעופש ומצ'וקמק אבל סביר. בהחלט שווה 70 רופי. אין מים חמים, מים חמים מביאים בדלי מברז שיש בצד השני של האשראם. אני בודקת גם את החדרים של הישראלים והם מספרים לי על שעורי היוגה ונראה שיש כאן אוירה טובה. מצוין. אני מודיעה באשראם שמחר אני באה.
למחרת, אני מגיעה. עם האופנוע ועם תיק קטן אבל יש בו כל מה שאני צריכה לשבוע.
החדר שהראו לי ביום הקודם כבר לא פנוי אז במקום אני מקבלת חדר של זוג עם מקלחת ואפילו גיזר (מה שקוראים אצלנו בוילר...) של מים חמים, באותו המחיר. לא צריך לסחוב דליים של מים, הרווחתי... אמנם החדר צמוד למטבח אבל המטבח לא נראה שימושי כל כך.
אז ביליתי באשראם שבוע לבד. המקום באמת חביב, אוירה טובה אנשים נחמדים. אין ספק שהאשראם הזה מכוון למערבים אבל בניגוד למקומות אחרים שכשהם מתכווננים למערבים הם קודם כל מתכווננים למחירים מערביים, כאן העברתי שבוע שלם בפחות מ-50 שקל...

יוגה

כבר כשהגעתי לדראמסאלה, היה לי ברור שיוגה תהיה חלק מהחוויה ההודית שלי באיזשהו שלב של הטיול. בסך הכל אם אני אהפוך אי פעם ליוגי מפורסם אני אוכל להגיד שהתחלתי לעשות יוגה כבר מגיל 10 אצל מילכה, מורה ליוגה שגרה בבית פגודה יפה ומיוחד בנס-ציונה. למעשה, אמא שלי היא זו שהתחילה ללמוד אצלה יוגה וכשמילכה סיפרה לאמא שלי שיש מחקרים על כך ששיעורי בלט לילדות עושות להן קשת בגב שמביאה לבעיות גב בבגרות, היא מייד שלפה אותי מחוג הבלט שלי ושמה אותי בחוג יוגה לילדים. היום זה נשמע לי אתגר די גדול לקחת קבוצת ילדים ולעשות להם יוגה במשך שעה או שעה וחצי, אבל מילכה עשתה את זה בהצלחה רבה. יש לי מעט זיכרונות מהשיעורים האלה אבל הם כולם די חזקים וכוללים את ההליכה מהתחנה המרכזית של נס ציונה עד לבית הפגודה שהיה בשולי העיירה, ממש צמוד לפרדסים, את ההרפיה בימים יפים, בגינה של הבית ליד האגם, ועוד כמה תרגילים שחקוקים לי רק בתור תמונה רגעית. את אחותי, היוגה אצל מילכה, תפסה יותר ברצינות ובתקופה הפריקית שלה היא הלכה ועשתה קורס מורי-יוגה. אחר כך היא מידי פעם הייתה עושה לנו שיעורי יוגה בבית, אבל חוץ מזה, לא ממש נתקלתי ביוגה מאז וגם לאחרונה כשיוגה נהייתה מאוד אינית בתל-אביב, זה איכשהו נראה לי איטי מידי ולא משך אותי (למה לבזבז את הזמן על שעה שלא מזיזה כמעט את הדופק ולשרוף בקושי 100 קלוריות, אם אפשר לשרוף 1000 קלוריות באותו זמן, בשיעור ספינינג ולהגיע לדופק 190...). אבל דארמסאלה מלאה בשיעורי יוגה ותיירים מאוד אוהבים את זה. כבר שמעתי מכולם על השיעורים של שרת שהיה אחד מתלמידיו של האיינגר. התלמידים שלו מתחלקים לאלה ששונאים אותו ועזבו את הקורס אחרי יומיים ואלה שהפכו למעריצים שלו. ברור לי שאני לא אוכל לעזוב את הודו בלי להתנסות בשרת, אבל עכשיו אני ברישיקש. אין כאן שרת. בלונלי פלאנט כתבו על כמה מקומות ליוגה, בין היתר מרכז שיבננדה שעושה שיעורי יוגה חינם. אחרי בירור במרכז אצל פקיד הודי לא ידידותי, מסתבר שאכן יש שיעורי חינם, בשעה 7:00 בבוקר לגברים ובשעה 17:00 לנשים. ברוך שעשני אשה! שעה 17:00 מתגלה כאידאלית לכמה ימים שבהם יהל ואני לא עשינו שום טרק באזור. והיוגה במרכז שיבננדה הייתה בדיוק כמו שזכרתי: רגועה, איטית אבל נעימה.
למרות האופציה של השיבננד בעלות 0, כולם המליצו לי על היוגה באשראם. אבל מחבורת הישראלים התברר שבדיוק ביום שהגעתי לאשראם היה פיצוץ בין בעלי האשראם למורה ליוגה והוא התפטר בדרמטיות באמצע השיעור. אבל מה, הוא כבר צבר לעצמו מעריצים והם ממשיכים לעשות אצלו יוגה בדירה שהוא גר בה. טוב, אני קובעת עם אחד הבחורים הישראלים ב-8:15 ללכת איתו לשיעור יוגה, אצל המורה שהתפטר. בבוקר השמיים מעוננים וסגריריים וקר והבחור בא להודיע לי שהוא מבריז כי השיעור הוא על הגג ויהיה קר מידי... טוב, אני כבר קמתי ואני כבר מוכנה פיזית ונפשית לשיעור יוגה, אני מתיישבת בכניסה לאשראם בתקווה שמישהו אחר מהאשרם ילך לשיעור. תוך רבע שעה מגיע בחור עם מזרן מגולגל. נראה מוכן לשיעור יוגה, אני מבררת אם הוא לשיעור הנכון, כן. בדרך אני מגלה שקוראים לו גרג, הוא בריטי, עד לפני שבועיים יוגה לא עניינה אותו בכלל, הוא היה מנסה לרוץ בהודו, אבל כמוני, גם הוא הבין שזה לא מתאים וההודים צחקו עליו ועכשיו שהוא גילה את היוגה, הוא מרגיש מצוין. טוב, נשמע מעניין, אולי זה יקרה גם לי.... מזג האוויר הולך ומתדרדר, אנחנו מגיעים לגג של המורה ליוגה. הוא לא שם אנחנו מחכים. אחרי כמה דקות הוא מגיע עם תלמיד אחד נוסף. הוא קצת מופתע שיש כאן תלמידה חדשה, אבל משלים עם העניין, אני אומרת לו שלא עשיתי הרבה יוגה ואני די מתחילה אבל מנסה להיראות גמישה מספיק... די קר על הגג ואי לי מזרן, רק מגבת. הוא עושה כל מיני תרגילים מהסוג שלוקחים לך את כל האיברים ועושים בהם קשרים שנראה לך שאף אחד כבר לא יוכל לפתוח. אבל אני עושה.בלי מזרן ובין טיפות גשם קלות היה שיעור מפרך, והרגשתי כאבים בכל הגוף. את השיעורים הבאים החלטתי לא לעשות אצלו, זה גם רחוק וגם כואב, זה לא מרגיש בריא וכנראה מתקדם מידי בשבילי. המליצו לי על השיעורים בגרין הוטל (Green Hotel), אז ניסיתי אותם. השיעורים בגרין הוטל היו בהחלט חוויה מעוררת השראה. המורה, בחור הודי בן 25 שרירי, חלק, ושזוף (טוב נו, הוא הודי, הוא לא באמת שזוף, סתם שחור...) עם אגו גדול על גילו, לימד אותנו תרגילים שבהחלט מתחו והגמישו את הגוף שלנו באופן מעודד. הוא לא התעכב על עמידה נכונה ונשימות אבל בהחלט הזכיר אותם והקפיד על ביצוע נכון של כל תנוחה. מידי פעם הוא היה מדגים אך צריך לבצע נכון את התרגיל כולם מסביבו, הוא מוריד חולצה כדי שנוכל לראות בדיוק את עמוד השדרה וגם את השרירים שלו ועומד/יושב/עומד על הראש/עושה גשר/נתלה מחבלים. כל התלמידים מקיפים אותו, הבנות בקושי אוספות את הריר והגברים מעריצים. מידי פעם הוא אומר משפטים כמו: "תביטו על התחת שלי, אתם רואים איך השרירים מכווצים? איך החלק השמאלי בדיוק בקו ישר עם הימני". "כן רואים, בטח שרואים!". והכל טבעי וברור... רק כשאתה יוצא מהשיעור אתה מעיז לחשוב: "איזה קטעים...". אחרי שבוע של יוגה באמת התחלתי להרגיש שהגוף שלי נבנה מחדש: מתגמש, מתארך, מתחזק. מאוד עודד אותי לדעת שיש דרכים גם בהודו לתחזק את הגוף ובדקתי את כל סיפרי היוגה של האיינגר וקניתי לי אחד שנראה לי שהכי יכול לעזור לי לעשות יוגה לבד. לחודש שהייתי אחר כך במסגרת הלימודים במאסורי, זה בהחלט עבד, לשאר הטיולים, כשכל כמה ימים נוסעים למקום אחר, זה כבר קשה מידי.

טרקים:

המפלים: ליד רישיקש יש מסתבר, כמה מפלים. המפל הראשון הוא 5 ק"מ צפונית מראם-ג'ולה, הגשר הצפוני, מהכביש שיוצא צפונה מהגדה המזרחית שלו. השביל מתחיל ליד בריכה, שיהל זוכר אותה מלאה ילדים הודים, אבל עכשיו יש דליפה בצינור שמילא אותה במים והיא עומדת ריקה ממים ומילדים. בכל זאת נשארו לצידה דאבות רבות שמתפרנסות מהתיירים שבאים למפלים. המפל הוא בעצם נחל קטן שמתנקז לגאנגה. לאורכו מפלים בגדלים שונים. הגדול שבהם, שהכי נוח להתרחץ בו, הוא במרחק 10 דקות מהדאבות שעל הכביש. מאחר ומדובר בנחל שמקורו במעיין ולא בגאמוק – הקרחון של הגאנגה, המים בו הרבה פחות קרים מהמים בגאנגה אליו הוא נשפך. בעונה הזו, נעים להתרחץ בו כשיש שמש מסביב שזה בעיקר בשעות הצהרים. רואים שמגיעים לכאן די הרבה תיירים הודים לפי הלכלוך שמסביב אבל כשאנחנו מגיעים בדיוק עזבו כמה הודים את המקום ואם לא מסתכלים לכיוון הפינה המלוכלכת המקום הוא ממש גן-עדן, צמחייה מסביב, מפל בגובה 12 מטר בערך עם שפריץ אחד מרכזי חזק מאוד, ואחד רק חזק. צמוד לקיר. לקח לי חצי שעה לשכנע את יהל שהמים לא כל כך קרים וכשאתה כבר רטוב מתחת למפל, זה נהדר. הוא הודה. כל עוד יש כמה קרני שמש להתייבש בהן כשיוצאים מהמים, אז הכל בסדר. בקיץ, כשיש ברישיקש 40 מעלות סלזיוס עם לחות נוראית, זה בטח המפלט הנעים היחידי, חוץ מהגאנגה.

היאטרה (-עליה לרגל) לניל קנט.

אנחנו בוחרים יום, נוסעים עם האופנועים לתחילת השביל לעולי הרגל, במקום שבו השביל נפגש עם הכביש, השעה עוד לא 9 בבוקר. אנחנו מחנים ומקוים לתפוס איזה טרמפ או מונית למקדש. עוברות שם כמה מכוניות, כולם מלאות עד 0 מקום. 0 מקום בהודו זה אומר הרבה מעבר לכמות האנשים שהרכב תוכנן לו, גם אם המתכנן היה הודי. חוץ מזה אנחנו גם פוגשים הרבה עולי רגל. עולי הרגל לא נראים כאילו הם יוצאים למסע ארוך, עוברים שם הודים צעירים, הודיות זקנות, עם כפכפי גומי וארוחת צהרים בכלי ביד. אני מעירה את תשומת ליבו של יהל שלא נראה שהדרך למעלה כל כך ארוכה. אולי נעלה ברגל במקום לעצור טרמפים, לך תדע גם על איזה נהג ניפול, ייסע לנו כמו מטורף בסיבובים האלה ברכב מלא עד 0 מקום + 2... יהל קצת מתמרמר אבל מברר עם עולי הרגל. כן, הם עולים לנילקנט, שעתיים שלוש עליה. יהל עושה קצת פרצוף אבל מתרצה ומסכים לעלות ברגל. הדרך עוברת ביער, יש צל ונעים, הוא אפילו לא יכול להתלונן על חום ושמש... אני מקווה שזה ימשיך ככה עד למעלה. אנחנו מתחילים ללכת, אתנו חברה של הודים צעירים. בדרך אנחנו עוקפים הודיות זקנות שעולות יחפות עם כפכפי הגומי ביד (ככל שאתה סובל יותר בעליה לרגל המצווה שלך גדולה יותר...) זוגות של הודים עם ילדים ותינוקות על הכתפיים, משפחות עם ילדים קטנים שהולכים ברגל. המון הודים שמגיעים מכל מיני מקומות בהודו. מידי פעם משהו צועק משהו שנשמע כמו "כיפאק-היי", וכולם עונים לו משהו שנשמע כמו "היי, היי היי" חלק שר שירים של עליה לרגל שנשמעים כמו "אל המעיין" וכולם שרים איתם. אוירה של טיול שנתי. כל קילומטר בערך יש צ'אי שופ, ההודים יושבים לשתות. הסדואים מעשנים איזה צ'ילום. שמח. לכל אורך הדרך יש קופים. חלקם מהסוג המרושע וחלקם לאנגורים אפורים יפים. ההודים מאכילים את הקופים שנהנים להעשיר את התפריט שלהם בביסקוויטים וחטיפים מלבד בננות ובוטנים. תוך קצת יותר משעתיים אנחנו בפסגת ההר, משם השביל יורד חזרה עוד כ-2 ק"מ עד לנילקנט. יהל טוען שאין טעם להמשיך עד לנילקאנט, הרי כבר ראינו את המקדש (עיין ערך מקדשים) ומציע שנחפש שביל שיוריד אותנו מעל המפל. לוקח לי כמה רגעים לשנות את היעד מעליה לרגל לניל-קאנט לסתם טיול באזור. בסופו של דבר אין הבדל מבחינתו ובאמת את ניל-קאנט כבר ראינו. אנחנו נכנסים לכפרון קטן ויהל עושה בירורים עם התושבים. הם אומרים לו שאין כאן דרך שיורדת למפלים רק השביל הראשי של עולי הרגל שיורד לרישיקש. יהל מנסה להתעקש, על-פי התובנה הגיאוגרפית שלו חייבת להיות דרך מחברת. הוא שואל אם אני רוצה לנסות למצוא את הדרך. אני לא כל כך רוצה, היה לי נחמד בשביל הרחב והברור של עולי הרגל, אבל אני מאוד סקרנית לדעת לאן מגיע מישהו שמתעקש שיש דרך... אז אני אחריו. אנחנו מוצאים שביל שניראה ליהל הכיוון. זה כבר לא ממש שביל אלא שבילון צר בתוך היער והשיחים. אנחנו פוגשים הודיות שאוספות עשבים, מרעה לבהמות. אחת מהן צועקת לנו כל מיני דברים, יהל חושב שהיא קצת מטורפת, אנחנו ממשיכים בשביל שהולך ונהיה פחות ופחות שביל ופחות ופחות ברור מה שאומר שאנחנו מתמלאים קוצים ומדי פעם עוברים איזה ואדי שיורד בין שלוחות ההר. לא נעים אבל לא נורא. בהמשך אנחנו פוגשים הודי שסוחב בולי עץ. הוא לא חוטב עצים אלא רק אוסף ענפים מתים. גם הוא אומר שאין שביל שיורד למפלים. אבל יהל עדיין בטוח. כמה בטחון בעצמך צריך כדי להאמין שיש דרך במקום שתושבי המקום אומרים שאין דרך. אבל יהל כבר מכיר את ההודים, הם לא מבינים כלום.... מעניין לאן זה יוביל. אני משתדלת לא להתלונן יותר מידי כשאנחנו מפלסים את דרכנו ביער. ואז ההודי קורא לנו שנבוא לראות, הוא מוביל אותנו לקרחת יער קטנה שמשקיפה לאזור. ממול אנחנו רואים כמה מבנים על שלוחה אחרת של הר, ביננו לבינם יש ואדי תלול. הוא מסביר, באנגלית לא רעה, שמאחורי המבנים האלה, למטה, זה המפלים. אין דרך שמגיעה מכאן לשלוחה שממול. "כן, זה נכון, אפשר להגיע מניל-קאנט למפלים, אבל לא מהשלוחה הזו. יש דרך אחרת שמתחילה ממש בניל-קאנט עוברת, בשלוחה עם המבנים שמולנו ויורדת למפל ומשם מתחברת לכביש שממשיך מרישיקש צפונה". טוב. אז הביטחון של יהל לא הביא אותנו למפלים באותו יום, אבל הוא בהחלט צדק, יש דרך. ועכשיו היא ודאית וגם אליה נגיע בטרק הבא... אנחנו מפלסים דרכנו חזרה לדרך עולי-הרגל ויורדים בה. בדרך אנחנו פוגשים זוג בריטים שעולה. התיירים המערביים היחידים שראינו. כל כך הרבה תיירים מערביים ברישיקש ואף אחד כמעט לא עושה את הדרך היפה הזו, כולם כנראה עושים יותר מידי יוגה...

גאנגה:

ומעל לכל רישיקש זה הגאנגה. הנהר הקדוש שעובר בעיר ומתחיל קצת מעליה בשני נחלים שיורדים מההרים ומתאחדים לגאנגה. התמונות שיש לכולם על הגאנגה זה בדרך כלל מוארנסי – נהר קדוש ומטונף שבו מתרחצים מכבסים ושורפים גופות. כאן ברישקש הנהר קדוש אבל קר וצלול. בניסיון לחבר בהליכה רגלית נעימה בין הגשר הצפוני לדרומי, אני מוצאת שביל שהולך ממש קרוב לאורך הנהר השביל צר ולא מאפשר מעבר לרכב ולאורכו יש בתים של כל מיני יוגים ואשראמים קטנים צמחייה כמעט טרופית סבוכה ומעבר לצמחייה מציץ הגנגה. באחת ההצצות שלי לגאנגה אני מגלה חוף – חול חלק לצד הנהר, העיקול שבנהר הופך את החוף לפינה שקטה ונידחת ויושבים שם רק כמה באבות שבאו לרחוץ את הרסטות, כמה תיירים משתזפים וכמה פריקים שנתקעו כאן. ברור שזה גן עדן קטן. הגעתי כמעט לשקיעה, אני יושבת ואוכלת את הפומלה שהבאתי. מצטערת שיהל לא בא איתי למקום הקסום הזה. אני מרוצה מעצמי שאני מצליחה גם לבד למצוא פינות קסם חדשות ומקומות יפים ומבטיחה לבוא שוב עם בגד ים וספר טוב ולסחוב גם את יהל לכאן איזה פעם. כל זה קרה. אני הלכתי לפינה שלי בגנגה, בכל יום שיהל החליט שהוא נשאר לעבוד על המחשב בגסט-האוס. מהר מאוד אני כבר מכירה את כל הקבועים – שניים שלושה ישראלים, כמה רוסים, איזה גבר מערבי שמסתובב עם חוט כמו של הבאבות בתור בגד ים ועם ילד הודי שכל היום קופץ במים הקפואים. מסתבר שהוא היה נשוי להודית שנפטרה לפני כמה שנים ומאז הוא מגדל לבד את הילד. לפחות ככה הוא מספר לי. אולי זה בכלל סתם איזה ילד הודי שנדבק אליו ואולי זה סיפור טוב כדי להתקרב לבחורות מערביות ואולי זה נכון. אי אפשר לדעת ולא כל כך משנה. אני מחליטה להיכנס לשחות. כבר כשכפות הרגלים שלי נוגעות במים אני מבינה שזה קר נורא. אני נכנסת לאט לאט לאט לאט... חצי שעה בערך לוקח לי עד שאני עוזרת אומץ ונרטבת כולי ומתחילה לשחות במרץ. המים כל כך קרים שהגוף לא מתרגל לזה גם אחרי שחיה אינטנסיבית. באיזשהו שלב, אני כבר מרגישה שחלק מהאברים קופאים לי ואני כבר לא מרגישה אותם, בסוף, כשאני מרגישה שתכף נושרים לי הציצים הקפואים אני מחליטה שהעינוי הזה מספיק ויוצאת מהמים בחוץ שמש סגרירית ואני מתייבשת ומתחממת. ביום אחר אני רואה חוף נחמד מהצד השני של הנהר ומחליטה לשחות לצד השני, בסך הכל לא יותר מ-50 מטר, בריכה אולימפית אחת, קטן עלי. אני מתחילה לשחות והגדה השנייה באמת מתקרבת. אני מסתכלת אחורה ופתאום המגבת שלי על החוף כל כך רחוקה ואני גם קולטת שאני נסחפת עם הזרם של הנהר שנהיה כבר די חזק כשאני כמעט באמצע הנהר. אני נלחצת ומתחילה לשחות חזרה במרץ. אני מגיעה ממש לקצה החוף מתנשפת ועם דופק בשמים אבל בכל זאת קפואה. פתאום אני מבינה איך שומעים מידי פעם על שחיינים טובים שטבעו. הלחץ הזה שתוקף אותך פתאום כשאתה מרגיש שאיבדת שליטה גורם להמון בזבוז של אנרגיה. בסך הכל לא היה מה להילחץ. גם אם אני נסחפת עם הנהר, אני יודעת שבהמשך שלו, מתחת לגשר, הוא נהיה נורא רדוד והילדים שם עומדים במרכז עם מים עד הברכיים ותופסים דגים. אבל זה לא משכנע את ההיגיון תוך כדי שחיה ובכל זאת נלחצתי. שמחתי כשהגעתי חזרה לחוף המבטחים, מכאן, לא ברור בכלל ממה נלחצתי.