הודו על אופנועים - פרק 7 - אוטארקאשי-גנגוטרי-אוטרקאשי

את הבוקר שלמחרת אני מעבירה בקניות והצטיידות לטרק ויהל בכביסות ואריזות. עוברים דרך סוכן הנסיעות לוודא שהכל סגור ומסודר עם הפורטרים ומתחילים לנסוע. בערך באמצע הדרך לגאנגוטרי יש מעיינות חמים עם כמה מלונות מסביב – גאנגנאני (GangNani) ואנחנו מחליטים להעביר שם את הלילה. שעתיים וחצי נסיעה עד המעיינות, אנחנו מתמקמים באחד המלונות שהמליצו לנו. חדרון קטן עם שירותים הודים ורק מים קרים אבל 10 שניות הליכה לבריכה החמה. יש בריכה לגברים ובריכה לנשים. אני בודקת את שניהם ומחליטה שהנשים יותר נעימה. רק שני ילדים הודים במים. אני נכנסת לאט לאט, בכל צעד הגוף צריך להתרגל למים שהם ממש שורפים ודוקרים. המים יוצאים דרך הסלעים ונשפכים כל הזמן לתוך הבריכה. הם נראים נקיים כשהם נופלים על הסלעים, בבריכה לעומת זאת כבר יש מלא ירוקת ויתושים שמתו מהאדים החמים של המים וצפים להם. חוץ מהירוקת והיתושים הצפים, יחסית נקי. אני עומדת לי במים החמים ההרים מלמעלה. נעים. כשכבר נהיה לי חם מידי אני יוצאת. יהל בינתיים הספיק לדבר עם כל הקדושים של המקדש ושולח אותי להתלבש ולקבל ברכה. אני חוזרת לחדר, הגוף טיפה מגרד. אני שוטפת את עצמי במים קרים וסבון. ליתר בטחון. מתלבשת והולכת לקבל את ברכת הבבא המקומי. אני יושבת מולו בפתח המקדש, הוא מציג לי את כל הבובות שיושבות מאחוריו: זה גנש, זה שיבא זה ברהמא. כמו שהיינו משחקות כשהיינו קטנות, כל אחת מציגה את הבובות שלה, זו ברבי, זו שילה, זו נחמה. רק שאצלו, בין הבובות שלו מסתובבים גם כמה ג'וקים. מידי פעם הבבא בודק שהבנתי מה שהוא אמר. כן, בטח הבנתי, הנה, זה גנש, אותו אני תמיד מזהה כי הוא איש-פיל. הוא שם לי נקודה במצח, ואני מבורכת. יהל דוחף לי כמה שטרות לתת לו. אחרי הטקס הזה אנחנו עושים סבוב סביב המקדש, רואים את מקור המעיין החם ויורדים שוב למטה לבריכות. בעזרת הנשים יש עכשיו איזה הודי מתרחץ ובחור אמריקאי. ההודי גדול ושמן, רואה אותי ומיד מתנצל שהוא בנשים אבל תוך כמה דקות הוא ייצא, הוא קיבל אישור מיוחד מהבבא כי מנקים את החלק של הגברים והמים שם עכשיו חמים מידי. אין שום בעיה, אני במילא לא נכנסת יותר בינתיים. יהל לעומת זאת, מחליט לנסות להיכנס. מים זה לא הקאפ-אוף-טי של יהל ובטח לא כשהם כל כך חמים, אבל הוא מנסה. לוקח רבע שעה אבל בסופן המים מגיעים לו עד המותניים. הוא נשאר שם די הרבה, בודק את טמפרטורת המים בשעון שלו (43  מעלות), מקשקש עם האמריקאי, חגיגה. אני משקיפה על ההודי השמן, הוא גמר לרחוץ ויושב על שפת הבריכה. יהל קורא לו איש-ג'אמוס, הוא באמת נראה כמו ג'מוס וגם אותו הצבע. אחרי שהוא גומר לירוק את כל הג'יפה בגרון, לפוצץ את החצ'קונים על העור ולחטט בכפות רגליים, הוא מתלבש. פתאום לבוש עם שמלה הודית לבנה, משקפיים וכולו נקי, הוא נראה ממש מהוגן ומכובד, בכלל לא ג'אמוס... טוב, כנראה שזה לטובת כולנו שנשים לא נכנסות למלתחות גברים וגברים לא לנשים, אף אחד לא הכריח אותי להציץ בו. יהל יוצא מהמים, מתנגב ואנחנו הולכים לאכול בדאבה מקומית, בעל הבית הכין לנו במקום אוכל מצוין לבקשתנו. כשנהיה חושך כבר קר מאוד והאדים שיוצאים מהברכה נותנים למקום מראה מיסטי מעניין. אנחנו הולכים לישון, ליהל מגרדות הרגליים, הוא טוען שהמים פשוט היו חמים מידי, לדעתי משהו רע במים האלה עשה לו אלרגיה ואני שמחה שהקשבתי לקול הדימיוני של אמא שלי ושעשיתי מקלחת קרה אחרי האמבטיה ההודית הרותחת, אבל אני עדיין מרגישה עקיצות בכמה מקומות. לא נורא, אנחנו מצליחים להירדם גם ככה.

מהמעיינות החמים יש לנו עוד שעתיים נסיעה עד גאנגוטרי שיושבת בגובה 3100 מטר. אריזה מהירה, ארוחת בוקר ואפשר להתניע. הדרכים, תלולות ומפותלות, עולות להרים. המון שלטי-תנועה אבל לא מהסוג שנבחנים עליהם במבחן תיאוריה לפני קבלת רישיון נהיגה, אלא אימרות-שפר של קצין התחבורה במדינת אוטארנצ'אל ההודית. למעשה לא זכור לי כמעט אף תמרור תנועה בינלאומי אחד, לא משולש האטה, לא הגבלת מהירות, לא זהירות אבנים נופלות, אלא כל התמרורים בטקסטים וחרוזים שבהחלט יכלו להעשיר את הג'ינגלים של גלגל"צ:

 Beep, Beep – Don't sleep;  This is a roadway not a runway; Speed thrills but kills; ועוד כהנה וכהנה אמרות בסגנון: " מישהו בטח מחכה לך בבית, סע לאט", "זהירות מונעת אסון"; "ההרים יפים יותר כשנוסעים לאט יותר" ועוד ועוד. למעשה אני נזכרת בתמרור אחד מוכר של סיבובים בכביש. הדרך אמנם כולה מלאה עיקולים, סיבובים וזיגזגים, אבל לפני סיבוב אחד, בחר 'מציב השלטים ההודי' לשים תמרור של "סיבובים מסוכנים לפניך". אולי רק כדי להראות שהוא מכיר את שפת התמרורים אבל בוחר להשתמש בשפת דיבור. אולי הנהגים ההודים לא מכירים את התמרורים ובמשרד התחבורה ההודי החליטו שזה יהיה חסר ערך לשים תמרורים שהנהגים לא מכירים ומאחר ולגרום להודים לשנן את התמרורים יהיה בלתי אפשרי בעליל, כתבו שלטים באנגלית ובהינדי. ואולי מישהו פשוט ניסה להיות יצירתי. כך או כך התמרורים האלה ממש מנהלים איתך שיחה בדרך, פתאום סתם באמצע הדרך, לא ביציאה ולא בכניסה לשום מקום, יש תמרור של "שיהיה לך יום נעים". יכול להיות שכשהדרך נימוסית ומנהלת איתך שיחה, היא הופכת גם נהג מרושע לידידותי אליה למרות שהדרכים ההודיות בפועל רעות – מלאות בורות, קטעים ללא אספלט, מעברי מים עם חלוקי נחל ומה-לא. אולי ההודים מאטים לקרוא את השלטים ונוסעים כך לאט יותר. ואולי זו גם עילה ליותר תאונות. בטוח שאף אחד לא בדק את זה, אבל אותנו זה משעשע כל הדרך ואם הייתה למי מאיתנו סבלנות היינו עוצרים ומצלמים את כל השלטים האלה לקטלוג, אבל למי יש כוח...

מגיעים לגאנגוטרי. בכניסה לעיירה יש שער עם שתי מדרגות שעולות ויורדות בחזרה כדי שלא יכנסו רכבים. אנחנו עוצרים לאכול צהריים בדאבה שבכניסה לעיירה, מנסים להבין מי נגד מי, ברור שכל המלונות כולל כמה שהמליצו לנו עליהם, הם בפנים, מעבר לשער. טוב אין ברירה יהל על האופנוע, קצת גז והוא עולה ויורד את המדרגות, עם האופנוע ועם התיקים. אף אחד לא מופתע, רק אני קצת. מקרוב רואים שיש צמוד למדרגות כמה אבנים כדי להקטין את המדרגה. שיטות הודיות, שמים מדרגות כדי שלא יכנסו רכבים אבל שום דבר לא ממש עוצר את הטוסטוסים ההודים, כמו שיהל אומר - אם צריך הם גם יסחבו את הטוסטוס על הכתפיים העיקר שזה ייקח אותם לכל מקום. יהל לא צריך לסחוב את האופנוע על הכתפיים, הוא מעביר גם את האופנוע שלי פנימה ואנחנו מחפשים מלון. למעשה גאנגוטרי היא העיר שבה מתחיל מקור הגאנגס. פעם, מזמן, הקרחון שהתמוסס והחל את מקורות הגאנגס היה כאן ולכן בנו כאן המון מקדשים. היום הוא נמס צפונה אבל העיירה וקדושתה נשארו. מסתבר שאף אחד לא ממש גר כאן אלא כל העיירה זה מקדשים, אשראמים ובתי הארחה שמשרתים את רבע מיליון הפילגרימים שפוקדים את המקום בעונה. עכשיו זה ממש ממש סוף העונה, כולם סוגרים ויורדים למטה. יש רק כמה תיירים הודים בודדים, כמה באבות (מלשון באבא) קדושים שעוד לא הספיקו לרדת מההר, כמה מוזרים שנתקעו שם וכמה מתחזקי-מלונות שיורדים עוד יומיים-שלושה עם האוטובוס האחרון שיכבה את האור ביציאה (ויהל מתקן אותי – האורות כבר נכבו, אין חשמל בעיר מלבד במלונות שיש להם גנראטור פרטי). אני מחכה ליד האופנועים ויהל מחפש נפש חיה בין כל הגסט-האוסים. בכל המקומות המומלצים - הכל סגור. אחרי כמה דקות אנחנו פוגשים את ראג' המדריך שלנו שחיכה לנו בגאנגוטרי אחרי טיול שהוא בדיוק סיים. הוא לוקח אותנו לכמה מלונות ויהל מצליח לשכנע אחד מהם שתמורת 200 רופי נוספים, הוא יחכה לנו יומיים אחרי האוטובוס האחרון, כדי שיהיה לנו איפה לישון כשנחזור מהטרק ונוכל להשאיר תרמיל אחד עם חפצים שלא צריך לסחוב לטרק. טוב יופי. התכוונו להישאר כאן יום נוסף ולחגוג את חג הדיוואלי בעיירה הקדושה, אבל יותר ויותר אנחנו מתחילים לחשוב שעדיף לצאת יום קודם ואולי לסיים ככה יום קודם. אנחנו מצליחים לארגן את כל מה שחסר לנו לטרק באחר הצהריים הזה וגם הסבל השני הצליח להגיע. יהל מתחיל לארוז, מה שהולך על הגב של הסבל ומה שהולך על הגב שלו ואני אורזת לי פאוצ' קטן למותן שלי. הסבל השני סוחב את האוהל והציוד של שני הסבלים. כל הציוד הקומפקטי של יהל (אוהל, שקי-שינה, מזרנים, בנזיניה וכו') שוקל בערך 10-15 ק"ג. ראג', המדריך הנפאלי החביב, הלך איתי לקנות אוכל ל-5 ימים שבהם צריך לבשל בטרק בשביל ארבעתנו: 3 ק"ג אורז, 2 ק"ג עדשים, 2 ק"ג תפו"א, שוקולדים, ביסקוויטים, חטיפים... זה מתחיל להישמע לי די כבד. לנו אין בעיה לקנות, אבל אני מזכירה לו שהם צריכים לסחוב את כל זה... "נו פרובלם מאדאם-ג'י". טוב, הם הולכים לעבוד קשה ואני בטח לא רוצה שיישארו רעבים. אם אין להם בעיה לסחוב, נקנה כמה אוכל שהם רק רוצים. כך יצא שיש לנו לארוז גם 15 ק"ג אוכל. יהל מצליח לארוז כמעט הכל בתרמיל. דברים שאנחנו צריכים בשליפה בדרך כמו בגדים חמים, הוא שם אצלו, אני שמה לי בפאוצ' מצלמה, כלי רחצה מינימאליים, מגבונים לחים (שלא ילכו לאיבוד!), משקפיים והופ, זהו, יש לי כל מה שאני חושבת שאני צריכה. התיק של הסבל שוקל המון. קשה להגיד בשלב הזה כמה בדיוק. אני לא ממש יכולה להרים אותו. ליהל זה מזכיר מסעות בצבא, 40 ק"מ עם 40 ק"ג, כאן מתוכננים לנו 30 ק"מ עם כנראה, אולי, 30 ק"ג. ההודים-נאפלים האלה אמנם צעירים אבל לא עברו טירונות. אנחנו קצת חוששים להם. אנחנו בודקים את זה איתם, נותנים להודי לבדוק את התרמיל על הגב, "נו-פרובלם" הוא אומר. את הראש של "יהיה בסדר" ההודים מכירים הרבה לפנינו ואנחנו משתכנעים. בערב אנחנו הולכים איתם לפוג'ה. הטקס הדתי במקדש, זו אמורה להיות הפוג'ה האחרונה לעונה בגאנגוטרי, כי למחרת, חג דיוואלי, מורידים את בובת אלת הנהר (גאנגה) לעבור את החורף למטה בהארידוואר, שלא יהיה לה קר. אנחנו מצטרפים לראג', הנפאלי, שחוץ מזה שהוא באמת בחור מאוד נחמד,  הוא אפילו קצת אינטליגנטי ואנחנו מחבבים אותו מאוד, ולגאנדיר, החבר ההודי שלו, עוד מימי קורס טיפוס-הרים-בסיסי שהם עשו יחד באוטרקאשי (המקביל ל"חבר מהיחידה", למדריכי הטיולים ההודים). בדרך גאנדיר פוגש כמה בחורות הודיות ומצחקק איתן, הוא מתיפייף כזה, כל היום עם משקפי שמש על המצח ורואים שחשוב לו להיות מגניב. אחרי הפוג'ה הזו עוד יהיו כמה וכמה פוג'ות ואני אשאיר את התיאור המפורט של הטקס לפוג'ה של מחר.

בבוקר, גאנדיר עושה ליהל קטע. הוא מסביר  לו שיש לו חברה שנמצאת כאן בגאנגוטרי והוא אמר לה שהוא יוצא לטיול אבל הוא לא רוצה להראות סבל, אז אם אפשר שיהל יסחב את  התרמיל ב-100 מטר הראשונים ואחר-כך הם יחליפו חזרה. 100 מטר בשביל החברה של גאנדיר, יהל מוכן לעשות. אנחנו מתחילים ללכת. ראג' לוקח את ה-30 ק"ג שלנו + ג'ריקן עם בנזין לבנזינייה, יהל את התרמיל ההודי שהם ארזו ממש גרוע וגם הוא שוקל לא מעט, אבל סביר. גאנדיר סוחב את התיק של יהל, אולי 5 ק"ג, אנחנו גם נותנים לו את המקלות שלי ואני עם הפאוצ' שאליו חיברתי ג'ריקן ריק שיהיה לנו למלא מים במקומות שאין מי-שתייה. אנחנו מתחילים ללכת, כמובן, עליה. אמנם שביל פשוט ונוח אבל בעליה. יהל מקלל אבל סוחב, אנחנו תוהים אם הסיפור של החברה נכון או שזה מין טריק של פורטרים הודים. יהל סוחב את המאה מטר האלה, גם ראג' מסתדר עם התיק הכבד, אמנם לאט אבל סוחב. אני מאוד מבסוטה בלי משקל על הגב – עלייה, ירידה זה לא חשוב כל כך בלי משקל. השמיים די כחולים, קריר אבל השמש מחייכת. מגיעים לכניסה לשמורת גאנגוטרי. הסבלים כבר הזהירו שצריך יהיה לשלם. יש מס על כל אוהל, על כל לילה שנישן באוהל, על מצלמה וכמובן תייר משלם הרבה יותר מהודי. גאנדיר מסביר לו שאנחנו נכנסים רק ללילה אחד באוהל, שני אוהלים. אנחנו יוצאים בנזק של 300 רופי, כמו מחיר של לילה בבית מלון בהודו. יהל מנסה לבקש הנחה, השומר בכניסה מראה לו שהוא יצא בזול, מדפדף במחברת ומראה "הנה רק אתמול שילמו כאן תיירים 5000 רופי, ואלה שלמו 1000 רופי"... טוב מילא. בסופו של דבר יש פה שלט מסודר עם מחירים ואם היינו צריכים לשלם על פי המחירון והתוכניות האמיתיות שלנו, זה היה יוצא הרבה יותר יקר. ממשיכים ללכת. הסבלים מדי פעם עוצרים לנוח, אנחנו קצת מתקדמים קצת מחכים. מידי פעם הם מתחלפים בינהם בתרמילים. גאנדיר הולך עם מקלות ההליכה שלי. בשלב הזה הם לא ממש עוזרים לו. אנחנו מנסים ללמד אותו ללכת איתם, אולי בסוף הטיול הוא יצליח. מציעים מקלות גם לראג' אבל הוא לא רוצה, הוא מפחד שאם הוא יתרגל למקלות יהיה לו קשה בטרקים כשלא יהיו לו מקלות, טוב הוא בראש של "מה שלא הורג – מחשל" לא הצלחנו לשכנע אותו. ב-17:00 אנחנו בבוג'באסה (Bojbasa) אתר הלינה הראשון שלנו, 3800 מטר. יש שם צ'אי-שופ וגסט האוס ממשלתי ואשרם. לצ'אי שופ בדיוק הגיעה קבוצת תיירים הודים, הם מציעים לנו להישאר לישון איתם שם, יהיה שמח... אנחנו מחליטים לבדוק בכל זאת את האשראם. האשראם בנוי חדרים-חדרים סביב חצרות פנימיות. מקבלים אותנו בחום, 101 רופי לאדם כולל ארוחות, אני בוחרת באשראם ושם אנחנו נשארים. הערב זה חג הדיוואלי וכולם מתכוננים לחגיגה, שמח במטבח. המטבח- חדר עם בור גחלים ענק, דוד מים על האש ועוד כמה סירים ומחבתות, מלא מלא עשן, קשה להחזיק את העיניים פקוחות אבל חם ונעים. לוקח כמה דקות עד שאפשר גם להבחין בדמויות ששרות ומבשלות בחדר.

כאן אני אקח הפסקה קטנה, לספר מה אני יודעת על הדיוואלי. חג הדיוואלי מלווה אותנו עוד מדראמסלה. פתאום כל הילדים התחילו לשחק בנפצים ובכל חנות קטנה היה דוכן שמוכר נפצים. הדוכנים האלה מלאים בכל מיני סוגי זיקוקין וחומרי נפץ שלא היו מביישים כיתה של חיזבאללה והילדים, בכל כפר או עיר שבה עברנו, מדליקים כל היום חזיזים, נפצים שמתפוצצים בבום שמרעיד את כל השכונה, וזיקוקין שעפים לכל עבר בקול שריקה. לא מדובר בפורים שלנו עם כמה פיקות וקפצונים. את ה"צעצועים" שנמכרים כאן לא היו מעיזים למכור גם בשוק השחור של הזיקוקין, איפה שאח שלי היה קונה בדמי הכיס שלו נפצים ונועל אותנו בחדרים בבית בעוד שאנחנו היינו נאלצים לפתוח דלתות בליווי של בום חזק ואמא שלי הייתה מאיימת שהיא תלך למשטרה כדי שיתפסו את מי שמוכר את הצעצועים הבלתי חוקיים האלה לילדים. נוסף על כך, כאן, הכל מיוצר באיכויות הודיות – לפעמים זה מתפוצץ, לפעמים לא ולפעמים זה מתפוצץ בדיוק כשהילד בא לבדוק למה זה עדיין לא התפוצץ. אבל כל הילדים מבסוטים. גם כל החבר'ה הישראלים בדרמסאלה שטופס-הטיולים הצה"לי שלהם עדיין בוהק, חגגו על הפצצות האלה ושיחקו שם ב"תירגולת-לוחמה בשטח בנוי". הדוכנים האלה, הסתבר לנו עוד אז, הם לקראת חג הדיוואלי שבו נהוג לעשות שמח עם הרבה רעש.

לפי ההכנות במטבח של האשראם, נראה שהגענו למקום הנכון לדיוואלי. אנחנו מאוד רעבים ובעיקר הסבלים, אבל כאן באשראם אוכלים בשעות קבועות, אז כולנו מחכים בסבלנות. אנחנו יושבים איתם במטבח, שותים צ'אי וסובלים את העשן והעיניים השורפות לטובת החום. יהל החליט לסבול פחות והרכיב את משקפי האבק של האופנוע, כמו משקפי סקי כאלה סגורים. במטבח ההודי המעושן, הוא נראה בהם כמו עב"מ. מסביב מכינים צ'אפטי, מגרדים קוקוס, מטגנים, ויש אווירה טובה. גאנדיר ושאר ההודים מנסים ללמד את יהל שירים בגארוואלית, השפה המקומית ובהינדי ויהל משעשע אותם כשהוא מצליח לשיר בהינדי. ב-18:30 הפוג'ה. אחד ההודים מכין צלחת. זה כנראה לכוהן – היחיד שיאכל את האוכל חם היום. אנחנו מצטרפים לפוג'ה. במקדשון, דולקים מלא נרות בין כל הבובות והתמונות והקטורות זה עושה אוירה חמימה אבל לא ממש מחמם. יש כהן, 4 הודים שעוזרים לו, ו-6 צופים, אנחנו ארבעה ועוד 2 מקומיים. הטקס מתחיל. הכהן עם הגב אלינו, לוקח צלוחית עם נרות-שמן קטנים ועובר על כל בובות-האלים הקטנות ותמונות האלים, ההודים מסביב שרים איזה שיר, אחד העוזרים מצלצל כל הזמן בפעמון התלוי, השני מתופף, לאחד יש מצלתיים קטנים ועוד אחד עם תוף מרים. הכל מזכיר לי הופעת סוף שנה שהיינו עושים להורים בגן מזל, ברחובות, העיירה שבה אני גדלתי... רעש כיאותי שיוצר, יחד עם השירה של ההודים, צליל יחסית נעים. קשה לקרוא לזה מוזיקה ואין לזה שום קשר למוזיקה ההודית הקלאסית או לשירה ההודית שנוהגים לשמוע. העסק הזה נמשך 20 דקות לפחות שבמהלכן הכהן התעסק עם הנרות, בובות האלים, המים הקדושים, ומידי פעם גם הסתובב אלינו, השפריץ מים או עשה סיבוב עם הנרות באוויר. אנחנו עומדים עם כפות ידיים צמודות מתחת לסנטר, כמו הצופים האחרים. בסוף כולם מסתובבים סביב עצמם לצד ימין ואנחנו עושים כמוהם. הכהן עובר בין כולם, ומברך כל אחד ואחד, תוך כדי טקס אישי קצר, ומחלק ממתקים ופיצוחים מבורכים. אנחנו מחקים אותם בטקס האישי (מעבירים אצבעות על פני הנרות, מקבלים מים לכף יד ימין, משפריצים על המצח ומושיטים יד לממתקים) אני מבסוטה מהאפריטיף, למה אי אפשר להגיש את זה כמו הצרפתים, עם כוס משקה ישר ולעניין בלי כל השטויות האלה, אבל לא נורא, זה בסטייל הקלאב-מד, עושים קרייזי-סיינס לפני האוכל. גם שם, אף אחד לא מבין מה זה "אה-גה-דו" אבל אתה עושה את התנועות אחרי כולם בלי להבין למה ומרגיש מבסוט. אחרי הטקס הולכים לנהר. אנחנו נמצאים רק כמה קילומטרים ספורים מתחילת הנהר – הקרחון שנקרא "גאמוק" (לוע הפרה), מקור הגנגס, הנהר הכי קדוש בהודו, מה שהופך את האשראם לקדוש במיוחד. בדרך דוחפים לנו ליד זיקוק וההודים מתחילים להדליק נפצים שעושים רק בום נורא חזק וזיקוקין שטסים לכל עבר. אנחנו צועדים עם החגיגה. יהל מציע לי להיזהר ולהתרחק מהמחבלים והוא עצמו מסתתר מאחורי משקפי האבק שמתפקדים היטב גם כדי להגן כנגד זיקוק שטס לך לתוך העין, מידי פעם הוא מזהיר אותי "זהירות מימין" או "זהירות משמאל" אני פשוט מסובבת את הראש כל פעם שאני רואה גפרור נדלק וסותמת את האוזניים אחר כך אני מציצה בעיניים כמעט סגורות לראות מה עף לאן ומי נשאר חי. אני מופתעת כל פעם מחדש שכולם חיים. בטוח קורים אסונות בחג הזה לכמה הודים. אנחנו מגיעים לנהר. הצלחת שהכינו קודם עם אוכל חם, מסתבר שהיא לא לכהן אלא להאכיל את הנהר. הנהר אוכל את כל האוכל יפה ולא משאיר שום דבר בצלחת. אנחנו מקבלים ליד עוד ממתקים מבורכים מהכהן ובינתיים שאר ההודים מדליקים עוד נפצים וזיקוקין, מנגנים, שרים ורוקדים כל הדרך חזרה. קר נורא בחוץ אבל הכל מאוד שמח. גאנדיר, הסבל המגונדר, מתגלה כרקדן אמיתי והוא מרקיד את כל ההודים ואת יהל ושר איתם. כשמגיעים חזרה, סוף סוף הזמן לאוכל שלנו. מתיישבים ישיבה מזרחית, בחצר שליד המטבח, על מחצלות דקות, בשתי שורות, עם הגב לקיר, כשלכל אחד יש צלחת וכוס לפניו על הרצפה. יש עוד שני תיירים מערביים ועוד זוג תיירים הודים, כולם מכורבלים במעילים, כובעים וצעיפים. מגישים לנו אוכל בצלחות מתוך דליים. מבקשים שלא נתחיל לאכול לפני שהגישו לכולם ושלא נבזבז אוכל, יש מספיק לכולם ואין בעיה לבקש עוד. בצלחת שמחולקת לכמה חלקים אנחנו מקבלים תבשיל עדשים – דאל, תבשיל ירקות – סבדג'י, אורז לבן, צ'אפטי, צ'אפטי מטוגן (-פורי), דייסה חומה וממתק. כשרואים את התמונה, קשה להאמין אבל האוכל דיי טעים. אולי הייתי ממש רעבה אבל הדייסה החומה, המתוקה אפילו מאוד טעימה לי. כל הזמן מסתובבים ושואלים אם אנחנו רוצים עוד, עד שאנחנו מפוצצים והצלחות ריקות. הפורטרים אוכלים המון, שיהיה להם כוח מחר. הולכים לישון, לכל אורך המסדרונות של האשראם יש עששיות דולקות וגם מחוץ לכל חדר. בכלל לא מרגישים שחיים כאן בלי חשמל. אנחנו הולכים לישון שבעים ועייפים, אין קשיי התאקלמות, בחוץ לפחות מינוס 5 מעלות, בחדרון שלנו עם השק"שים, גטקס, פליס-איכותי והשמיכות שפרסנו על הרצפה, נעים וחם.

אנחנו קמים ב-7:00, ארוחת בוקר של צ'אי ושאריות של הדייסה המתוקה מאתמול. אני מבסוטה, אוכלת כמה צלוחיות ממנה. אורזים את מה שיש לארוז ומתחילים לצעוד לעבר הגאמוק. הקרחון נמצא בערך בגובה 4000 מטר, 3 קילומטרים מאתנו, פחות משעתיים הליכה. ב-10:00 אנחנו כבר שם, הפורטרים עוד מתעכבים בהליכה ובינתיים אנחנו הולכים קרוב יותר לקרחון. בשעות הבוקר הקרחון עוד יציב אבל בשמש הוא מתפורר ובעונה האחרונה 3 תיירים הודים נהרגו כי התמוטט עליהם גוש ענק מהקרחון. מצלמים כמה תמונות ומתפעלים וחוזרים לאם הדרך. השמיים נראים קצת מעוננים ויהל חוזה רוח חזקה מהצהריים. הוא מציע שנישאר לישון בגאמוק. אמנם תכננו ללכת היום עד טאפובאן, אבל היא כמעט בגובה 4400, זה קצת גבוה מידי להסתגלות, 600 מטר מעל הלילה הקודם וגם עלול לתפוס אותנו מזג אוויר רע בדרך, אמנם לא גשם, אבל רוחות נוראיות וקור. עד שנגיע כבר נצטרך לבשל בקור ורוח ולא יהיה כיף, כאן יש פינה נוחה למאהל ועכשיו נעים ונחמד. לי, כמובן, אין שום התנגדות ליום סטלבט. ראג' וגאנדיר מן הסתם שמחים מאוד. אנחנו מקימים אוהלים ומתחילים לבשל. ב-12:00 כבר מתחילות רוחות שמעיפות לנו חול לאוכל שאנחנו עדיין מכינים והכל עף. יהל משתלט על הבישולים ומחלק משימות. אני נשלחת להקים חומת מגן שתחסום את הרוח מלהיכנס מתחת לאוהל, וראג' עוזר ליהל בחיתוכים, קילופים וכו'. גאנדיר החליט שאם הוא על תקן של סבל אז הוא לא חייב לעשות שום דבר אחר והוא הלך לשכב באוהל שלהם. טוב, הוא באמת לא חייב. בסיר הלחץ שראג' הביא יש דליפה והוא לא בונה לחץ. בגובה הזה, בלי לחץ, ייקח שעות לבשל את העדשים. יהל נלחם בו ללא הצלחה, רק אחרי שראג' לחץ על המכסה בכוח במשך עשר דקות נבנה מספיק לחץ שכבר אטם את הסיר. אחרי שעתיים יש הרבה אוכל: אורז וירקות מבושלים עם עדשים. השעה 13:00 והרוח בלתי נסבלת. אי אפשר לפתוח את העיניים כי ישר נכנס חול וגם נהיה קר נורא. אנחנו מעבירים הכל לאוהל של הסבלים, הוא גדול מספיק לכולם. אנחנו יושבים לאכול שפופים באוהל, האוכל משובח ויש הרבה, ראג' וגאנדיר יכולים להתפטם. אי אפשר להסתלבט בחוץ בשמש כי היא מכוסה עננים וכי יש רוח אז אנחנו הולכים לישון צהריים. ב-16:00 נמאס לישון ואנחנו חוזרים לאוהל שלהם. יהל מכין צ'אי של אחר הצהריים ומלמד אותם להשתמש בבנזינייה. גאנדיר לא כל כך זהיר ורגיש לבנזינייה העדינה, אבל ראג' בהחלט מבין ולומד ושמח ללמוד. באותה הזדמנות ראג' גם מבקש שאני ארשום לו בפנקס כמה מילים באנגלית שהוא תמיד מבטא לא נכון. לבחור בהחלט יש מוטיבציה ואינטליגנציה  שלא מאפיינים את רוב ההודים. אולי בגלל שהוא נפאלי... אנחנו מחליטים שאין לנו כוח לבשל ארוחת ערב ומסתפקים בחפיסת עוגיות. ב-18:00 אנחנו כבר בחזרה באוהל שלנו. יהל אומר שאם מחר בבוקר יש אפילו ענן אחד זה אומר עוד יום של רוחות ואין לנו מה להמשיך את הטרק. ביום כזה בטפוואן הרבה יותר קר והרבה פחות מוגן מרוח. בשביל לשבת כל היום באוהל, חבל לשלם 600 רופי ליום לסבלים. מה שנכון נכון. אנחנו מעבירים את הערב בקריאה, דיונים (יהל קורא להם ויכוחים), ומשחקי 'בול פגיעה', יהל תמיד מנצח, מלבד כאשר אני מצליחה להטעות אותו ולהתבלבל בין ה'בול' ל'פגיעה', בחיי שזה לא היה בכוונה. זה מתסכל את שנינו (אותו כי הוא שובר את הראש עד שמתברר שלפני 4 צעדים טעיתי, אותי כי אני רק מפסידה), עדיף ללכת לישון. אני מתגרדת כל הזמן ומגלה מלא עקיצות במקבץ על המותן שלי. כנראה אספנו איזה  פשפש. אני נזכרת שהתחלתי להתגרד בגאנגנאני, כנראה שאספנו אותו שם מהסדינים או משהו, למרות שאנחנו ישנים בסדינים שלנו ובשקי שינה, לך תדע לאן הפשפשים האלה נכנסו, לסדין, לבגדים, לשק"ש, לך תפטר ממנו כאן, זה נורא מציק אבל לא מסוכן, אני מצליחה להירדם, לא בדקתי בשעון, אבל לדעתי ב-21:00 כבר שנינו ישנו שנת ישרים. אין מה לקום לפני 8:00 כי אי אפשר לעשות כלום בקור של הבוקר. "הסכנה" היחידה זה רק שלא יבוא לי פיפי במהלך הלילה הארוך הזה...

בבוקר קודם כל בודקים מה מצב העננים, יש קצת עננים בשמיים ויש עוד רוח. יהל הולך לדבר עם הפורטרים, ראג' מציע שגאנדיר יחזור לבוג'באסה עם תיק אחד, תיק אחד נחביא כאן, ואנחנו נלך לטפובאן, נראה את הנוף נאסוף את התיק בדרך חזרה ונחזור לבוג'באסה. אנחנו מתלבטים, לי אין בעיה ללכת אז יהל מאשר. אומנם אנחנו מוותרים על שני טרקים שתכננו לעשות מטאפובאן אבל לפחות נראה מה קורה שם למעלה. אנחנו עולים שלושתנו בלי תיקים. יהל רץ קדימה ואני הולכת עם ראג'. הוא ג'נטלמן אמיתי, בהתחלה הוא הולך אחרי, כדי שאני אכתיב את הקצב, כשהשביל לא מספיק ברור הוא עובר קדימה, מחכה, מוכן להושיט יד איפה שרק צריך, באמת רואים שהוא יודע את העבודה שלו... אני שואלת אותו בדרך על טרקים אחרים והוא מספר על משלחת שהוא היה בה, שטיפסה על אחת הפסגות וגם מספר לי על נפאל ומזמין אותנו לבוא. עוד הימאלאיות בנפאל לא כל כך מעניינות אותי, גם אם זה האברסט, אבל הוא גם מספר על שמורת טבע טרופית מלאה בפילים ונמרים וזה כבר נשמע מעניין, הוא גר לא רחוק משם, ולפעמים בחורף הוא עובד בנהר, שגם הוא לא רחוק, בדיג. נהר, מים, טרופי, זה כבר מתחיל לעניין אותי מאוד. הוא אומר שאין בעיה לקחת סירת דיג ולשוט, לכל החברים שלו יש סירות ואפשר לקחת אחת מהן או אפילו לקנות אחת. הנהר עובר ליד שמורות טבע והכל מאוד יפה ונעים. פברואר זה עונה מצוינת לאזורים החמים, אנחנו במילא צריכים לצאת מהודו לחדש את הוויזה, זו יכולה להיות אופציה מעניינת. אנחנו עוברים את הקרחון מלמעלה, נראה מרשים ומטפסים על ערימה של בולדרים ואבנים גדולות. העלייה בסוף ממש תלולה ומעייפת. אין לי מושג איך הם היו עושים את זה עם תיקים. אמנם ככה עשינו את זה בפחות משלוש שעות, אבל עם תיקים זה היה לוקח לפחות חמש שעות שחלקן ממש קורעות. למעלה יש כמה בקתות של באבות, רובן ככולן נטושות. רק באחת יש עוד באבא. ראג' אומר לנו שהוא באבא רע, במקום להיות האבא של כולם הוא דואג רק לעצמו ולסחוט כסף. אנחנו הולכים להשקיף מסביב, מלמעלה רואים את כל הפסגות, בדרך ראינו כל פעם חלק אחר מהן, עכשיו הן פרוסות לפנינו: שיבלינג (Shivliling) מתנשא מעלינו לגובה 6540 מטר,  הר טכני במיוחד שרבים קיפחו חייהם בטיפוס עליו, מצפון שלושת הפסגות של הבגיראתי הגבוהה בינהן מגיעה ל 6860 מטר והפסגה הכי גבוהה באזור היא של סאטופאן (Satopant) 7075 מטר. קצות הפסגות מושלגים, אבל רב ההרים חשופים ומחודדים, הרכות של השלג חסרה בנוף. בין הפסגות יש קרחונים מכוסים בעפר וסלעים. הכל נראה כמו סדום ועמורה, או כמו שיהל הגדיר את זה נכון- תוהו ובוהו. אם נדמה לך שהגעת לסוף העולם אתה טועה, הגעת לבראשית. כאן מתחיל הכל. גם מבחינת ההודים זה נכון, איפה שמתחיל הגאנגס מתחילים החיים. לא פלא שבאביב מגיעים לכאן כל כך הרבה פילגרימים ועולי-רגל – הודים פשוטים, הודים עשירים, סאדואים נודדים, באבות קדושים, צעירים וקשישים, גברים, נשים וילדים, כולם מאמינים שמסע כזה מביא לך ברכה ואין ספק שזה עושה לך משהו. אנחנו מסתכלים מסביב, טוב שלא באנו כמתוכנן כדי להישאר, תכננו  יום אחד להקיף את שיבלינג ולחזור לטאפוואן, ויומיים לאגם ואסוקי-טאל (Vasuki-Tal), ואז חזרה למטה. הנופים בלי השלג יותר חדים, יותר דראמטיים אבל מה לעשות, יותר אפורים ופחות נעימים. חוץ מבאגם הרחוק, אין מים בכל האזור וזה היה מקשה קצת על העניינים.

אנחנו מנשנשים קצת פירות יבשים ומתחילים לרדת, בדרך הבאבא הרע מזמין אותנו אליו, אנחנו מציצים, יש לו צלחת מראות גדולה שמרכזת קרני שמש ומחממת סירים, כי אין עצים מסביב להדליק אש. הוא מציף אותי בניירות מודפסים שמספרים באנגלית-הודית איך הוא מתבודד שם בתנאים הקשים כל השנה, עושה יוגה ועבודת קודש ולמה כדאי לתרום לו כסף. אנחנו אומרים תודה ומתחילים לרדת. הירידה התלולה בדרדרת-האבנים קשה ואני רק מקווה שהוא לא קילל אותנו בגלל שלא נתנו לו כסף. אנחנו מגיעים בשלום למטה, זה היה מפחיד יותר, אבל קל יותר ומהיר יותר מאשר בעליה, אנחנו אוספים תיק אחד בגאמוק וממשיכים חזרה לבוג'באסה. הפורטרים העדיפו לישון בגסט-האוס הממשלתי, הם הצליחו להגיע עם השומר של המקום לאותה עלות ושם הם מקבלים אוכל מתי שהם רק רוצים. אנחנו נהנים באשראם ומחליטים להישאר שם. חשבנו שכבר לא תהיה שם נפש-חיה חוץ מאנשי המקום שחיים שם כל השנה, אבל יש שם זוג- בריטית וקנדי. נחמד, יש עם מי לדבר... אנחנו מתורגלים בנהלים, שותים כמה צ'אי והולכים לנוח עד האוכל. יהל מחליט לבשל איתם במטבח אבל הם לא נותנים לו. ב-18:30 הפוג'ה, אנחנו כבר ותיקים, מסבירים לזוג איך הכל עובד, מצטרפים לפוג'ה וגם הם. הממתקים והאוכל לא מוצלחים כמו אלה שחילקו בדיוואלי אבל נחמד. ישנים שוב מוקדם והרבה.

בבוקר יהל מתארגן מהר והולך למטבח להכין פארהנטות (מן פיתה דקה ממולאת בתפו"א), הפעם הם נתנו לו לעזור והוא ישב והכין איתם בערך 50 פארהנטות. הסבלים כבר הגיעו, מוכנים לצאת אבל יהל מכין עוד ועוד פארהנטות. לא נעים לו לעזוב באמצע... בסוף אנחנו גם אוכלים כמה מהן, אפשר להרגיש שיהל עדיין לא עקרת-בית הודית מיומנת ועוד יש לו מה ללמוד בהכנת פארהנטות, אבל בכל זאת היה טעים. רק ב-9:30 אנחנו מתחילים את הדרך חזרה לגאנגוטרי, התיקים שלהם עדיין כבדים כי בגלל קיצור הטרק, כמעט ולא השתמשנו באוכל שסחבנו, אבל גאנדיר שר כל הדרך. יהל ואני יותר מהירים ומחכים להם מידי פעם. הדרך נעימה, מזג האוויר מצוין אבל אנחנו לא מצטערים שלא נשארנו. לא הפסדנו הרבה. אנחנו מגיעים לגאנגוטרי ב-14:00 מחליטים לארוז הכל מהר על האופנועים ולהמשיך מיד לדאראלי (Dharali) הכפר של גאנדיר שנמצא 20 ק"מ דרומה מגאנגוטרי על הדרך לאוטארקאשי. יש שם מלונות, הוא אומר, וזה נראה לנו בעל פוטנציאל מעניין, חוץ מזה שבגאנגוטרי כבר לא נשאר כלום, עדיף לעזוב. יהל עושה את הבלתי יאמן ואורז 5 תרמילים (שניים גדולים שלנו, אחד גדול שלהם ושני תיקי גב נוספים שלנו) ו-4 אנשים על שני האופנועים. אני אין לי בכלל מושג אם אני מסוגלת להרכיב מישהו על האופנוע, אמנם הרכבתי פעם את יהל אבל זה היה בלי תיקים והוא גם יכול לעזור. נו טוב, 20 ק"מ, מה כבר יכול להיות. כל מי שנשאר בגאנגוטרי בא לראות איך יהל קושר הכל על האופנועים- חבלים, טבעות, קשירות וכו'. הקהל שואל את ראג' וגאנדיר כל מיני שאלות עלינו בהינדי והם מספרים להם שאנחנו ישראלים וכל מיני דברים שאנחנו לא מבינים. כנראה שאין להם סיפורי גבורה לספר מהטרק אז אנחנו מצליחים להבין רק שהם מספרים על איך יהל שר בהינדי. הם מריצים קטעים. יהל עסוק באריזות. כשהכל מוכן מעמיסים את האנשים. ראג' נוסע איתי, יש יותר סיכוי שהוא יוכל לעזור לי אם האופנוע מאבד שיווי משקל ועומד ליפול. בהתחלה אני נוסעת הרבה בזיג-זג עד שאני מתרגלת לשיווי המשקל החדש. ראג' די מפחד, הוא כל הזמן אומר לי "בי קרפול מאדאם ג'י" אבל הוא עומד בזה בגבורה. אני לא עוברת את ה-30 קמ"ש ואנחנו מגיעים בשלום לדאראלי. מוצאים מלון לישון ודאבה לאכול, הכפר מאוד נעים ופסטוראלי, אבל ליהל נמאס מהקור. אנחנו מחליטים לוותר על כל תכנוני ההרים שלנו ולעבור לתוכנית הסתיו – העמקים הנמוכים. עוד לילה נוסף באוטארקאשי ואנחנו יורדים דרומה לרישיקש וכמו שיהל אומר רישיקֶשָה...