בהודו על אופנועים - פרק 6 - מסורי לאוטרקאשי

החלטנו, אחרי התלבטויות, ספרים, ויכוחים, מפות והמלצות, לנסוע לגאנגוטרי. יש שם כמה טרקים מעניינים באזור. העיר המרכזית ממנה יוצאים היא אוטארקאשי (UttarKashi) לשם אנחנו מכוונים. הדרך ממאסורי לאוטארקאשי יורדת ועולה. בעמק חם מאוד, למעלה קריר ואנחנו נוסעים לאורך נהר הבאגיראתי שהוא אחד ממקורות הגאנגה. אני מדליקה את הרדיו. זה שנמצא אצלי בראש. התחנה מתכווננת על שלי יחימוביץ' אבל אין לי כוח לפוליטיקה ישראלית על הבוקר, אני מעבירה ומגיעה לקובי מידן, אותו תמיד נעים לשמוע, אני אפילו לא יודעת אם הוא עדיין משדר ואיפה, אבל הקול הרדיו-פוני הרגוע שלו פתאום מהדהד לי בראש. אני חושבת על הארץ ועל שגרת הבוקר הרועשת שאתה אף פעם לא יודע מה יבוא לך על הבוקר ויעסיק את כל המדינה: עוד פיגוע, עוד שחיתות פוליטית או עוד תוכנית טלוויזיה מאמש שכולם מדברים עליה היום. לאן שלא תלך תמיד יתפסו אותך ויעדכנו אותך בחדשות היום. באוטובוס, בפקק או בבוקר-טוב של האדם הראשון שתפגוש. אני חושבת על זה ספק בגעגועים ספק בסלידה ועם קצת משניהם. אין לי מושג מה קורה בארץ, וההודים הם כנראה היחידים בעולם שגם להם אין ממש מושג מה קורה בארץ, בכל מקום אחר בעולם, ברגע שאתה אומר שאתה מישראל, מייד זורקים לעברך לקט מהעיתונות המקומית שישראל מככבת בה. כאן בעיתונים, הצלחנו למצוא לפני שבועיים, ידיעה קטנה בעמוד 7 על הפיגוע שהיה בחיפה עם 20 הרוגים. והחדשות שלהם מתרכזות בבעיות מול פקיסטן, בילד שטרף אותו נמר, בכביש זה או אחר (ובדרך כלל גם זה וגם האחר) שנחסם ממפולת וכמה עמודי ספורט עם עדכוני משחקי הקריקט בעמוד של החדשות הבינלאומיות, תמיד יהיה משהו על מדונה או הספייס-גירלס, רצוי עם תמונה. אני מנסה להעביר לגלגל"צ או משהו עם מוזיקה קליטה, אבל מאז שיצאנו מדרמסאלה, לא שמענו מוזיקה מערבית ושום שיר כבר לא נדבק לי בראש. מהכביש רואים קטע עם גדות נהר יפים ויהל מציע לרדת ולעצור. מתאים. בדיוק לפנינו ירדה בשביל משאית, בהתחלה חשבתי שגם נהג המשאית החליט על טבילה בנהר אבל כשהתקרבנו הבנו שהם מעמיסים חול לבנייה. אולי גונבים, אולי ככה מביאים חול בהודו, אולי שניהם, לך תדע. אנחנו מחנים את האופנועים וקצת מתרחקים מהם אבל מהכפר מגיעים אנשים שבאים לצפות בזוג המערביים שבא להתרחץ בנהר. הנהר, נראה יפה ורגוע מרחוק, מתגלה כגועש וקר במיוחד אמנם חם ויבש בחוץ, אפשר לטבול קצת באיזה פינה בלי זרם, אבל עם כל ההודים בקהל, איבדתי את המוזה... טוב, בכל זאת יפה ונחמד כאן אנחנו קצת טובלים, המים קדושים ורטובים. עולים חזרה לכביש ומצליחים להגיע בחמש אחה"צ לאוטארקאשי. בכל הנסיעות האלה עברנו בהמון כפרים שכוחי-אל אבל אוטארקאשי היא עיר שלמה שכוחת-אל, יותר גרוע מעפולה או בית שאן. חם ויבש ביום, קר ויבש בלילה אבל עיר. לפני שבועיים כבר קראנו בעיתון שהיה שם לנד-סלייד – מפולת אדמה גדולה שעשתה נזק רב ללא הרוגים. העיר יושבת על שתי גדות הנהר, שני גשרים מחברים את שני חלקי העיר שמעליהם הרים. למעשה בפרופורציות שלרגלי ההימלאיה, מדובר בגבעות של לא יותר מ-2000 מטר מעל פני הים ו-400 מעל העיר, שיושבת למרגלותיהן. באחת הגבעות פשוט נפער חריץ, כנראה מהגשם שמחלחל והאדמה הלא יציבה וזה יצר מפולת: חול וסלעים שמתדרדרים יחד עם העצים ומתגלגלים ממש אל תוך העיר. המפולת לקחה איתה הרבה בתים וגם כמה מלונות. מן אסון טבע מקומי כזה, המזל הוא שזה תהליך של כמה דקות או שעות והאנשים יכלו לברוח, אין הרוגים. עכשיו, שבועיים אחרי, כבר אירגנו כביש חלופי והחיים סביב המפולת השתקמו. בכל זאת, עדיין ניתן לראות סלעי ענק שממשיכים ליפול בחריץ ויוצרים אחריהם ענן אבק וחול. למטה העסקים כרגיל. הדרך שנחסמה מצאה לה חלופות. מרכזיית הטלפון בסכנה אז הבזק ההודי חילק קווי טלפון אלחוטיים. אינטרנט יהל לא הצליח להעביר בזה, אבל לאוטרקאשים זה כנראה לא משנה. נראה שהאנשים שחיים כאן עשו משהו רע במיוחד בגלגול הקודם שלהם, אולי מדובר ביוצאי סדום ועמורה. ככה גם נראית העיר – רחובות צרים צפופים, חנויות מצ'וקמקות ומאובקות, דוכנים של מגוון מצומצם של פירות וירקות, כמה ממתקיות ומטגני-סמוסות (סמוסה - הבורקס המטוגן ההודי...) ונהר גועש באמצע. אנחנו מוצאים לנו מלון. החדר משקיף ממש על הנהר, לא מדובר בנהר אירופאי רגוע ופסטורלי אלא נהר הודי, לא כל-כך רחב, רדוד, עצבני וגועש. הרעש בחדר נוראי, כמו לישון מתחת למפל או כמו טלוויזיה לא מכוונת שמראה שלג- אתה רוצה כל הזמן לכבות את זה או לפחות להחליף תחנה אבל נזכר שאין כזה כפתור. הידיעה שמדובר ברעש של מים אותי בכל זאת מרגיעה, כנראה שמי שגר על ארלוזורוב התל-אביבי, עם חלונות עץ ישנים ובלי מזגן, שום רעש כבר לא יפריע לו. יהל קצת סובל, הוא סוגר את החלונות, הרעש טיפה נחלש, זה כבר נסבל.

למחרת אנחנו מתחילים לבדוק ענייני טרקים, מגיעים לסוכנות מארגנת שמוכנה, תמורת סכום לא קטן, לארגן לנו מדריך (300 רופי ליום) ופורטר (200 רופי ליום) וכל מה שצריך (שק שינה למדריך ולפורטר ואוהל לשניהם וציוד בישול עוד 100 רופי ליום). אנחנו יוצאים מהסוכנות בהתלבטויות וניגש אליינו בחור נפאלי ומתחיל לשאול שאלות: "שלום, מאיפה אתם?, לאן אתם נוסעים?" יהל משתף פעולה. הבחור חביב. מסתבר שקוראים לו ראג', הוא אומנם נפאלי אבל כבר 9 שנים מדריך באזור והוא מציע את שרותיו כסבל ומדריך. הוא עובד תחת סוכנות אחרת ומציע לנו ללכת איתו לסוכנות. מה יש לנו להפסיד? הרגע יצאנו מסוכנות, יש לנו מושג של מה עולה וכמה, נשמע מה יש להם להציע. אנחנו הולכים איתו 20 דקות עד הסוכנות. בדיוק יש הפסקת חשמל בעיר והכל חשוך. אבל בסוף באמת יש סוכנות וקוראים למנהל שנותן פחות או יותר את אותם מחירים. עסק לא זול הטרקים האלה, כשרוצים שיהיה יותר נעים ונוח... אני מעלה את הרעיון של להתחיל בטרק מקומי, קצר יותר ולא ישר עם טרק ארוך עם סבלים ופורטרים ו-8 ימי הליכה בגבהים, בכל זאת כבר המון זמן שלא טרקנו, הגוף צריך להתרגל. יהל מקבל את זה בברכה ומציע את אגם דודיטל (Dodital). טרק פשוט, יומיים הלוך יום אחד חזור. אמורים להיות כמה כפרים בדרך כך שלא צריך לסחוב יותר מידי אוכל. מצוין. ראג' מנדב לנו כמה פרטים על הטרק, הוא באמת בחור נחמד. יופי, אפשר לצאת למחרת.

הטרק לדודיטל היה בדיוק מה שהינו צריכים ומה שהגוף היה צריך כדי להתעורר מתרדמת האופנוע והסטלבט במאסורי.  ביום הראשון 6 שעות הליכה בעלייה קשה. יהל סוחב כמעט הכל ואני את כל השאר. לפחות 15 קילו לו והרבה פחות מ-5 לי. לפעמים הוא מוביל ולפעמים אני. לפעמים הוא נשכב גמור על גזע עץ ולפעמים אני. בעצם, רק לקראת הסוף אני זו שנגמרתי. בדרך יש כפרים מבודדים וכמה צ'אי-שופס שבקושי מתפרנסים ממעט התיירים בעונה הזו. בצ'אי-שופ חי לו איזה הודי שהשאיר את האישה עם או בלי הילדים לעבוד בחקלאות בכפר והוא חי לו שם. לפעמים אין לו משפחה והוא סתם מתבודד לו. אני חושבת לעצמי איך הודו משאירה המון אפשרויות לאלה שלא מוצאים את עצמם במסגרות ה"נורמאליות" ההודיות, של פרנסה ומשפחה. אין לך בעיה למצוא מקום ולחיות בו ושכל העולם ישכח ממך. משהו כזה, בעיר במערב היה הופך אותך לפושע או הומלס, מנסה כל הזמן לשרוד. בהודו, כדי למצוא קורת גג ואוכל אתה צריך לעבוד ממש ממש מעט ואם לא נולדת לקאסטה (מעמד) של מקצוע מסוים ואסור לך לעבוד, אז תקבץ נדבות ותוכל להתפרנס. ככה קל לחיות בלי שום מחויבות, מחוץ לכל מרדף, אם זה מה שאתה רוצה או נאלץ. יש שפע של מקומות יפיפיים, מנותקים מספיק להתבודד וקרובים מספיק לאנשים אחרים כדי לאכול. את הלילה הראשון אנחנו מעבירים על משטח בטון עם גגון מפח שמצאנו בדרך. כשהשמש מתחילה להעלם כבר נהיה קריר ואנחנו נכסים לאוהל. אוכלים כמה קשקושים שסחבנו אתנו. לא הבאנו בנזיניה כדי לחסוך קצת משקל. אין לנו הרבה מה לעשות, אז כשנמאס לנו לשחק ארץ-עיר הודי ולריב אנחנו הולכים לישון. קמים ב-6:30, שעה אחר כך אנחנו כבר צועדים. בדרך אנחנו פוגשים זוג ישראלים. הם הולכים עם פורטרים ומדריך אבל הם התחילו רחוק יותר מאתנו ועכשיו הם בדרך חזרה מהאגם. הבחור חתיך והבחורה פצצה, נראים כאילו הרגע חזרו מסט של צילומי פרסומת. אני בוחנת את הבחורה בזמן שאנחנו מדברים איתם. לא פוגשים הרבה ישראלים במהלך טרקים והם נשמעים מעניינים. מיד הם מעבירים לנו תדריך: הם חוזרים מאגם דודיטל, יש שם צ'אי-שופ, הוא רמאי והם אחר כך ממשיכים לאיזה מנזר טיבטי ללמוד טיבטית. לבחורה יש תיק גדול על הגב של North-face עם המזרן מגולגל מבחוץ, בגדים שנראים צפונים כאלה ומה שהכי מרגיז זה שהשיער שלה נראה כמו מתוך פרסומת, חצי אסוף אבל קצת פראי וגולש. כמעט שאלתי אותה באיזה שמפו היא משתמשת אבל ברור שאין לי מה לעשות. היא נראית קרבית כשהיא סוחבת תיק גדול כזה וצועדת אבל גם רעננה ונקייה כל כך. אני, מיוזעת ועייפה, עפר לרגליה. מיד כשאנחנו נפרדים מהם, יהל מעודד אותי: "מה קרה לך, התיק שלה בכלל ריק, היא קנתה חיקוי זול של North-face בקטמנדו ובעצם שלושת הפורטרים שהלכו קדימה הם אלו שקורעים תחת עומס השמפו-אים והתמרוקים שלה. חוץ מזה, עכשיו הם חזרו מהאגם איפה שהיא יכלה לחפוף את הראש כל היום, ברור שהיא נראית רעננה". ההסבר מלווה בדוגמאות והסברים מדעיים על תרמילאים ישראלים. אני לא ממש קונה אותם אבל מה שחשוב זה שיהל מאמין לזה. אני עדיין נותנת לה את הקרדיט שהתרמיל שלה, עמוס במשקל שלא מבייש את מוצאו האמריקאי והיא עדיין מצליחה להראות שמחה ורעננה. ב-12:00, 5 דקות אחרי שנגמרתי והתיישבתי על השביל למנוחה, גם אנחנו באגם. האגם יפה ופסטוראלי אנחנו עושים סיבוב, הצ'אי-שופ סגור, אולי הוא יחזור היום, אולי לא. ליד המקדש יש ירידה נוחה למים, ויש כמה צריפים של רסט-האוס ממשלתי ונמצא שם הקצין הממשלתי האחראי על אזור היערות הזה. אני מחליטה לבדוק את המים וחולצת נעליים. בחוץ, בשמש, נעים ויש קצת רוח. בצל כבר קריר. אני שמה רגל אחת במים- הקור ממש כואב ואני שולפת אותה חזרה. אבל האגם כל כך יפה ומפתה והשיער שלי כבר לא נשטף מאז מאסורי, המקלחת הנורמאלית האחרונה שהיינו בה, אני חושבת על הבחורה שפגשנו בדרך, לוקחת אוויר ועושה עוד ניסיון. אני מצליחה להחזיק את הרגל 20 שניות במים ושומעת במעומעם את יהל מדבר עם הקצין הממשלתי שאומר לו שהם לא מעודדים שחייה באגם הקדוש. אני רואה בזה בקשה אישית לא להיכנס למים ואני מיד נענית לה ושולפת את הרגל חזרה לשמש. הכאב מפסיק. מה לעשות, למרות שיהל בטוח שיש לי גנים של דג (במים) כנראה שהמקורות שלי הם דגי-ים טרופיים ולא דגי נהרות, 4 מעלות צלזיוס לא מספיקות לי כדי לשלוף את הסנפיר שלי ובקיצור השתפנתי! מה שבטוח זה שהכוסית לא חפפה כאן את הראש, גם לא את השערות של האצבעות ברגלים. אנחנו מעבירים את היום (והלילה) ברביצה רגועה, יהל משוחח ארוכות עם הקצין הממשלתי שמתברר כאיש הודי מרתק. אחר הצהריים הוא בעיקר מקשיב ליהל. מה דעתו על המקום איך אפשר לשפר ולהביא יותר תיירים, ליהל יש הרבה רעיונות והרבה מה להגיד. בערב, הוא מזמין אותנו לאכול איתו. אחרי כוסית אחת של וויסקי הודי הוא כבר היחיד שמדבר. הוא מתפעם מזה שאנחנו יהודים ומספר על כל היהודים שהוא מעריץ: ריצ'ארד פיינמן, איינשטין, קרל מרקס. הוא לא סתם מעריץ אותם אלא קרא הרבה מהכתבים שלהם כולל את ההוכחות הפיזיקליות של פיינמן אותם הוא הצליח למצוא באינטרנט. בימיו באוניברסיטה הוא היה מרקסיסט קיצוני וקרא כל מה שקרל מרקס וחבריו כתבו ושולף לנו אנקדוטות מחייהם של כל היהודים האלה, "גם פרוייד יהודי, נכון?" והוא מייד מתנצל שהוא לא קרא אף אחד מכתביו של פרוייד. היום הוא בתפקיד קצין היער אחרי שהעבירו אותו כמה תפקידים מאחר והוא לא מקבל את מרותם של הבוסים שלו, מצביע על שחיתויות ועל דברים שלא מתפקדים כהלכה ומנסה לתקן. עכשיו הוא כבר התעייף מהמעברים וגם הבן שלו בן ה-12 עייף מלעבור מקומות מגורים כל שנה. קשה להיות רודף צדק בהודו. הוא חושב לעזוב את המשרה הממשלתית, אולי לעשות דוקטוראט, עדיף בחו"ל. מידי פעם הוא מתנצל שהוא מדבר כל-כך הרבה, שותה עוד כוסית ומיד ממשיך ועובר לדבר ולספר על ישראל וערפאת והפלסטינאים ואמריקה ועיראק ופקיסטאן,... בהחלט היה ערב מעניין. לא הסיפורים שלו היו מעניינים כמו האיש עצמו ולאן החיים ההודים מגלגלים אותו, מה שמביא אותי לחשוב שאולי יש הרבה מקום בהודו לפליטי העולם ואלה שלא מסתדרים במסגרות, אבל לאנשים אינטליגנטים ומוכשרים יש רק מעט מקום במסגרות ההודיות והחיים עבורם קשים ותחרותיים עוד יותר מבמערב.  אנחנו הולכים לישון באוהל. למחרת ירידה. גם הירידה לא קלה, שלפוחיות בכפות הרגליים, ברכיים כואבות, אבל בסך הכל יפה ונעים ויהל לוקח אתנו בכל דרכי הקיצור שהכרנו אך לא העזנו לנסות בעליה. ב-16:00 אנחנו ליד האופנוע, עוד שעה נסיעה ואנחנו חזרה באוטרקאשי. מבקשים את אותו חדר ומקבלים אחד ליד, גם עם נוף ורעש של נהר אבל יותר גדול. מעולה. החדר שהיינו בו קודם תפוס על ידי ישראלים שרק חזרו מגאנגוטרי. ויתרו על טרק כי היה נורא נורא קר, וקצת קשיי התאקלמות לגובה, זה סוף העונה וכבר כמעט ואין שם כלום עוד מעט סוגרים. אני נזכרת בטרק האחרון שלנו וזה קצת עושה רגליים קרות יהל, לעומת זאת, מבסוט כשאין אנשים. נראה...