טיול בשאנטי או פרק בהישרדות
הטרק מדאראמקות ללאמבו דרך מעבר אינדראהאר

הסיפור הזה שנוי במחלוקת – האם כדאי לפרסם את הטלאות נאמנים לזיכרון או עדיף איזה סיפור כללי המדלג בין אבני הדרך המרכזיים רק לשם עדכון. גם ככה הדמיון של אמא שלי בטח עובד שעות נוספות בדאגה ואילו אמא של יהל לא צריכה דמיון (למרות שמזה יש לה גם בשפע), יש לה סיפורים קודמים שלו והיא כבר יודעת למה הבן שלה מסוגל. אני הבטחתי לה שאני טיפוס פחדן, אין סיכוי שישכנעו אותי לעשות כל מיני דברים מטורפים הדורשים התגברות על תחושת פחד חזקה. ואכן, כזו אני. אני יכולה להתאמץ יש לי כוח רצון וכוח סיבולת, אבל כל מה שקשור בלפחד, משתק בי כל סוג של מוטיבציה. יהל תכנן לנו טיול בשאנטי. אלה היו המילים שלו. אמנם הוא אמר שמדובר בטיול לא קל, אבל נלך אותו בשאנטי, בלי לחץ. לי זה נשמע מצוין. אם אני מצליחה לרוץ אז כמה קשה כבר יכולה להיות הליכה... מילאפ הציע שניקח מדריך שיוכל גם לסחוב חלק מהדברים, אני לא כל-כך רציתי. יהל מכיר את האזור הזה מספיק טוב. זה לא אמור להיות מסובך ותכננו שבטיול הזה נבדוק ציוד, איך ההליכה, איך התיק, המקלות, הכל. אם יהיה מדריך, אז סביר להניח שאני די מהר אוותר ואתן לו לקחת את התיק ואז כבר מתרגלים לנוחות... התפשרנו על זה שבסוף הדרך יחכה לנו הנהג אשוק עם המארוטי הסוזוקי ההודית) ויחזיר אותנו ברכב לדראמסאלה במקום שנצטרך לחזור באוטובוסים. קצת מסבך את התאום, מתי בדיוק נגיע, אבל הם עשו חישוב של יום הליכה קשה יום מנוחה, ביום החמישי לקראת הצהרים, אנחנו שם. מקסימום אשוק יחכה לנו כמה שעות. מה זה בשבילו לחכות, הוא הודי.

מבאגסו לסנו-ליין ערב קודם הכל ארוז. בודקים תיקים, את כל הציוד שנשאר אורזים במחסן של מילאפ. יוצאים בבוקר בשאנטי, 8 בבוקר אנחנו למטה. עוצרים ריקשה שתיקח אותנו למעלה לדארמקות. יהל לא אוהב ללכת איפה שאפשר לנסוע, הריקשה בקושי עושה את הדרך למעלה. המנוע מתאמץ ומתאמץ והריקשה בקושי עולה. את אחת העליות היא לא מצליחה לגמור, הנהג מדרדר את הרכב למטה ומנסה שוב. אני בשלב הזה כבר יורדת מהריקשה. מעדיפה לעלות ברגל... יהל גם יורד ודוחף את הריקשה. הופ, עלינו את העלייה הקשה. אנחנו קופצים חזרה לריקשה וממשיכים למעלה לדארמקות. דארמקות יושבת ממש מעל באגסו (איפה שהמלון שלנו) שיושבת מעל מקלוד-גאנג' (המרכז התיירותי) שיושבת מעל דארמסאלה ("העיר"). הרבה ישראלים מעדיפים לגור בדארמקות שם הרבה יותר רגוע ושקט. אם אתם מכירים מישהו שניתק קשר בהודו, יש סיכוי טוב שהוא יושב בשאנטי בדארמקות באיזה גסט-האוס עם נוף מדהים ושלווה, ואספקה קבועה של גראס (במקרה הטוב). כשירדנו מהריקשה פגשנו איזה שוטר. חשבתי שהוא מכר של יהל כי הוא ישר פנה אלינו ושאל אם אנחנו מכירים איזה אילן אחד והראה לנו צילום מהדרכון של האילן הזה. לא. אנחנו לא מכירים שום אילן והשוטר לא מכר של יהל, הוא זיהה שאנחנו ישראלים וניסה למצוא כיוון, הסברנו לו שהגענו רק לפני שבועיים ואנחנו לא מתמצאים בקהילה הישראלית כאן. הוא גם ראה שאנחנו שונים – התיקים על הגב, המקלות ביד. בכלל, זה שאנחנו במצב מאונך ולא מאוזן הופך אותנו לשונים מרב הישראלים כאן. טוב אני סתם מגזימה... אבל באמת נוצר מצב שהישראלים שמגיעים לכאן, גם אלה שאוהבים לטייל, באים לדראמסאלה לנוח (קורס יוגה, קורס בישול טיבטי, קורס מסאג', קורס הינדית, רייקי, ויפאסנה ועוד) ופחות מסתובבים כאן למרות שיש כאן מקומות מקסימים לטיולים ממש בקרבת מקום.טוב מתחילים ללכת. עלייה. המקלות נראים לי יותר מפריעים מאשר עוזרים. למה לעזאזל צריך אותם. התיק גם הוא לא כל כך יושב טוב ולמרות שהוא לא כל כך כבד יחסית (8 קג'), הוא כבר מפריע! יהל אומר שהמקלות יכולים להוריד 30% במשקל התיק אם הולכים איתם נכון: "רגל ימין קדימה עם מקל שמאל, רגל שמאל עם מקל ימין. אל תחשבי על זה – זה יבוא לבד!" לי זה כל הזמן יוצא הפוך.  התחושה של ההליכה עם התיק מאוד זרה לי. אני רגילה לרוץ קדימה ולסחוב רק את המשקל העצמי שלי. אם אני כבר סוחבת איתי משהו, זה אופניים שאמנם שוקלות 12 קג' אבל רק מטיסות אותי יותר קדימה. פתאום שמים עלי נעליים כבדות, משא מכביד, זוג מקלות שמסתרכים לצידי וכל זה בעלייה. עוד לא הלכנו שעה, אני כבר לא יכולה. אנחנו עוצרים בצד. יהל מוריד כמה דברים מהתיק שלי ושם אצלו. מסדרים את הכתפיות והרצועות של התיק. "הרצועה התחתונה צריכה לשבת לך על המותניים". אצלי היא נמוך יותר, בגובה החגורה, זה מרגיש לי יותר נוח אבל אני בכל זאת מעלה. מותחים שוב את רצועות הכתפיים, קושרים חזק יותר את שרוכי הנעליים וממשיכים. זה באמת מרגיש יותר טוב. לאט לאט גם המקלות מסתדרים יותר טוב עם הצעדים והקצב מתגבר. מזל. יהל כבר התחיל לדאוג שאם זה יהיה הקצב, יהיו לנו ימים מאוד ארוכים של הליכה... ב-9:30 אנחנו בצ'אי-שופ הראשון "גלו-דבי", בדיוק מתחת לאיזה מיקדשון. מורידים את התיק, לוגמים מים, שותים צ'אי, יהל קונה לנו מן קרקרים הודים: "הם נורא טעימים", טוב נו, ננסה. זה לחם מיובש עם גרגירי אניסון. מה טעים כל-כך ליהל  - אין לי מושג. זה אפילו לא מתוק.  מסתכלים על הנוף, כבר רואים היטב את ההרים. קצת מעונן, חבל. ממשיכים הלאה. בדרך פוגשים מעט אנשים – תייר אחד יורד לכיוון דאראמקות והודי שיורד עם ערימת עצים על הגב. תוך פחות משעה אנחנו בצ'אי-שופ נוסף. איזה זקן באיזה צריף מצ'וקמק מלא ממתקים. עצרנו, אז כבר שתינו עוד צ'אי. לזקן יש ג'אמוס – הצ'אי שלו עם חלב ג'אמוסים ולא אבקת חלב. טעם מוזר, אבל מעניין. יהל מבסוט, הוא אוהב ג'אמוסים.. "וור איז באפולו?" הזקן מציג לנו את הבאפולו. תמונה עם יהל וכולם מבסוטים. ממשיכים הלאה... הכל עדיין בעליה והשמיים נהיים יותר מעוננים. מגבירים קצב ואנחנו מגיעים לצ'אי שופ שהוא במחצית הדרך, כבר מיוזעים. המחיר של המים המינראלים מתייקר ככל שעולים למעלה. שותים מים. ומה לעשות – עוד צ'אי. הפעם אבקת חלב, הצ'אי משמש כמשקה איזוטוני מקומי. המים מלאים  כל מיני מינרלים מכל הדליים והסירים שהם עברו בדרך. הרבה סוכר נותן כוח מיידית, קצת חלבונים בחלב לשרירים, מי צריך איזו-סטאר?! בצ'אי שופ הזה אנחנו פשוט בתוך ענן. לא רואים כלום מסביב. רק לבן. יושב שם איזה הודי. לא ברור איך המקומות האלה מכלכלים עצמם אבל נראה שהם רווחיים. טוב, אנחנו מפחדים שיתחיל גשם וממשיכים הלאה. אנחנו מגיעים לטריונד ממש עם טיפות הגשם הראשונות. איזה מזל! כנראה שהצליח לנו עם האלים והם לטובתנו. אלה שהגיעו קצת אחרינו כבר היו ספוגים במים. בטריונד יש צ'אי-שופ קצת יותר גדול ששייך לחבר של אח של מילאפ. זה שיש לו חנות מכשירי כתיבה במקלוד-גאנג' שכתוב עליה בעברית "קרביץ" יהל ואני קוראים לו הבעלים של קרביץ... ליד הצ'אי-שופ יש כמה בקתות מאוד יפות. מילאפ אמר שבדיוק באותו יום אח שלו עולה לשם עם החבר הזה ועוד כמה חברים. הם יושבים שם יומיים אוכלים משתכרים ונחים. סוף  שבוע של גברים מנותק מהמשפחה. מי לא צריך את זה, הכל במרחק הליכה. הם מגיעים כבר בשיא הגשם לצ'אי שופ. הילד שעובד בצ'אי שופ, נראה הודי טיפוסי. יש לו עין אחת מעוותת לגמרי. הוא מכין לנו אורז עם ירקות ושם שם גם חתיכות כאלה של סויה מיובשת. רעיון מצוין לקחת איתנו לטיולים הבאים. מסתבר שיש כאן בכל מקום את הסויה המיובשת הזו. כשאחותי הייתה צמחונית, לפני עידן ה"טבעול", היא הייתה אוכל הרבה כאלה בשביל החלבונים. בעיננו זה היה נראה כמו אוכל לכלבים, אבל בגיל 10 אתה לא מתווכח עם אחות שהיא בגיל הטיפששעשרה. בהודו, כמובן אין טבעול, יש קצת טופו מהטיבטים, אבל הסויה המיובשת הזו בהחלט חיובית. גם אנחנו, כמו רב ההודים, לא נוגעים כאן בבשר. האוכל נורא חריף ומשהו שם קצת מגעיל לטעמי. יהל אוכל בשמחה גם את המנה שלי. אנחנו ממשיכים לשבת שם ומחכים שיגמר הגשם. בינתיים כבר מתקבצים די הרבה אנשים שמחפשים מחסה מהגשם: הודית עם הבת שלה שבדרך לבית הספר, למטה. תייר מערבי מאנגליה עם אשתו הסרי-לנקית ועוד כמה הודים. החברה בבקתה רצים מדי פעם עם המטריה לקחת אוכל. הילד הכין להם מלא חביתות ולחם מטוגן. משיחה שלו נודדות ונודדות ואני מתהפכת. יהל כשהוא לא נרדם תמיד חושב על איזה סטארט-אפ או רעיון מבריק (יותר או פחות). הוא שוכב לצדי. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה האם כדאי שנקרא לילדים שלנו בשם שמתאים למצלול של יעל ויהל או כדאי לשבור את זה לטובת שמות אחרים. אני מנסה לחשוב איזה שמות יתאימו והמחשבות האלה פשוט נתקעות לי בראש... קצת מאכזב לדעת שאחרי שגדלתי להיות, מה שהיה קרוי במערב, "אשה מתקדמת" (פמיניזם זה מילה גסה היום), המכנה המשותף שלי הרבה יותר קרוב לאמא ההודית שפגשנו בדרך מאשר ליהל ואולי טוב שכך... בלילה יורד הרבה גשם. יורד ומפסיק, יורד ומפסיק ויש רעשים של כל מיני בע"ח. יהל הבטיח שיש כאן רק חיות טובות – "אולי עכברים, אולי הפרות מרחרחות בחוץ". שכנעתי עצמי שאלו הן פרות, למרות שלא ראיתי שם אף פרה. אם הגשם לא יפסיק, הכל יהיה רטוב נורא בבוקר. מצד שני, אומר יהל, כשיורד כל הלילה גשם, יש סיכוי שהמחרת יהיה כבר בהיר. זה לקח הרבה זמן אבל בסוף נרדמתי.

מסנו-ליין ללאהס-קייב כל בוקר אתה מתעורר והשאלה הראשונה שעולה לך לראש "אולי היום באה השמש?" מצד אחד זה פריבילגיה שכל טרדות היום שלך מסתכמות במה יהיה מזג האוויר. מצד שני, מזג האוויר כל כך משפיע, הוא יכול להפוך יום נפלא ליום מחורבן ולהפך. יהל קם לפני. הוא אמר שמזג האוויר לא נראה משהו ונתן לי לישון, אולי עוד יתבהר. כשקמתי היו כמה קרניים בחוץ, אבל די סגרירי. אין גשם בינתיים, יש לנו הליכה קצרה יחסית ללאהס קייב – מערה, גבוהה מאתנו ב-300 מטר, שעתיים הליכה בערך. מקום טוב לישון שם, להסתגל לעוד קצת גובה, לנוח, ולמחרת לחצות את הפס (Pass) – מעבר אינדראהאר. יהיה היום יום קל, נוכל לנוח, יש למעלה מפלים ומים והכל ירוק. מכאן אין כבר צ'אי-שופס ליומיים הקרובים. ככל שעולים הגשם אמור להיפסק. אמור.צ'אי של בוקר ואנחנו ארוזים. מתחילים ללכת. הנוף הערפילי נותן תחושה מיסטית. אולי, אנחנו מנחמים את עצמינו, יש יתרון למזג האוויר הזה, הוא יותר מיוחד. מעבר להר במילא כבר בטח יפסק הגשם. לרגע רואים למטה את העמק ואז הוא מתמלא באיזה ענן שעולה לאט לאט. כמו עשן. ממש רואים את העננים נוצרים. הגשם של הלילה מתאדה בקרני הבוקר הראשונות והעננים מתגבשים והופכים להיות הגשם של הצהרים וחוזר חלילה... איתן אמר לי שהטיול שלי יהיה לימוד הגיאוגרפיה האמיתי. אני פקפקתי שבטיול כזה מה שירשים אותי זה גיאוגרפיה. אבל זה פשוט מדהים לראות את כל התהליכים קורים ממש יחד איתך. זה לא מפות סינופטיות ושקעים שמדבר עליהם דני רופ. אתה ממש צועד יחד עם העננים. כאן לחזאי-מזג-אוויר אין ממש פרנסה. מקסימום הם מקבילים לאסטרולוגים- או שאתה מאמין או שלא. מזג האוויר משתנה פה כל כך מהר והכל תלוי בכל כך הרבה גורמים דינאמיים בגובה הזה, שאין סיכוי לחיזוי. ליתר בטחון אנחנו שואלים כל רועה שאנחנו פוגשים בדרך – מה דעתו: יהיה גשם היום? מתי יהיה גשם? אולי לרועים יש ניסיון והם יודעים לזהות את השמים ויש להם דיבור עם האלים, אז הם יכולים לדעת. כולם מבטיחים גשם אבל אחר כך. לא ברור מה זה אחר-כך אבל נשמע שיש לנו סיכוי טוב להגיע יבשים למערה. אנחנו מטפסים.  אנחנו מגיעים לנחל עם מפלים קטנים כבר ספוגים בזיעה. איזה קרן שמש יוצאת ועושה לי חשק לטבול במים. לא התקלחתי כבר יומיים ואני מתחילה להרגיש את זה. אנחנו מתלבטים אם כדאי להניח את התיק או להמשיך מהר למעלה. רעיון המקלחת מאוד מפתה ואני כבר עומדת להניח את התיק אבל השמיים מתקדרים. בצד אחד הם מעוננים לגמרי ובכיוון אליו אנחנו צועדים אפשר לראות שמיים כחולים. עדיף להמשיך. נעצור במערה ומשם גם אפשר ללכת למפלון אחר. שותים מים מהמפל. קשה להאמין שיש עוד מקומות שאפשר לשתות מים ישר מהמפל. מים מינראלים. אין מה למלא מים בבקבוקים כי למעלה יהיו עוד מפלים. אנחנו עולים. ב-10:00 אנחנו כבר במערה. המערה היא בעצם איזה חלל ענק מתחת לסלע עצום. קבוצה שלמה יכולה לישון שם וכנראה גם די הרבה קבוצות ישנו שם כי המקום היה מאוד מלוכלך. מלא שקיות ריקות של מאגי נודלס וג'יפה. לא בא לנו לישון שם. יהל מטפס עוד קצת למצוא מקום נוח בלי שיפוע לשים בו את האוהל. יש כזה מקום קצת מעל המערה ואנחנו מתחילים להתנחל. כבר מתחיל טפטוף שהולך ומתחזק ומאלץ אותנו להיכנס לאוהל. עוד לא צהרים, נחכה שהגשם יפסק ואז נלך להביא מים מהפל ולהסתובב לנו קצת. יהל מקריא לי סיפור מהספר של גבי ניצן. אנחנו כמו ביום חורף בגן ילדים – אתה תקוע ב'ריכוז' ורק חושב על הגשם בחוץ. אני מתחילה להציק ליהל משעמום. בסוף נמאס לנו להיות תקועים באוהל ואנחנו כבר חייבים מים. שמים מעילים ומכנסי סערה ומחליטים ללכת למפל. מסביב הכל ירוק עם פרחים קטנים. מן שוויצריה כזו. אנחנו גבוהים מדי לעצים אז יש פה רק צמחיה נמוכה. מגיעים למפל תוך רבע שעה. ממלאים מים. יש קצת הדף של המים שמשפריץ וגם טיפות של גשם. איזה באסה. אין מה לדבר על מקלחת. המים מי קרחונים ובלי קרן שמש שתחמם אותי אחרי הרחצה, אני לא מוכנה אפילו לטבול רגל. אם יש שמש אין לי בעיה להיכנס למי קרח. אנחנו חוזרים לאוהל עם בקבוקי מים מלאים. מפה לשם כבר נהיה אחר הצהרים וזה נראה לנו זמן טוב לארוחת ערב מוקדמת. יהל מבעיר אש בבנזינייה ב"מרפסת" של האוהל: "לא לזוז, אל תזיזי אותי אני ממלא בנזין, רגע, שקט, צריך להקשיב ללהבה, לשמוע שהיא לא נכבית". אנחנו מכינים מאגי-נודלס עם הרבה מים שיהיה גם כבר מרק. אני מציעה להוסיף לזה קאטה-מיטה, החטיף ההודי האולטימטיבי שמכיל עדשים קלויים, בוטנים, חומוס ומלא דברים טובים והוא בו זמנית מתוק, מלוח, חמוץ וקצת חריף, אבל לא יותר מידי. זה בהחלט שיפור למאגי-נודלס... מתלבטים אם להכין תה. חבל שלא הבנו אבקת חלב, אז היינו גם עושים לנו צ'אי. לטרק הבא מביאים שקית אבקת חלב. טוב, לא צריך תה עכשיו אולי אחר-כך. הולכים לישון. כבר 8:00 בערב. שמים שעון ל-5:00 בבוקר. יש לנו הליכה קשה וארוכה מחר. צריך לקום מוקדם להספיק לחצות את ההר לפני הגשם. 300 המטרים הנוספים שעלינו בגובה כנראה לא משפיעים. הגוף הסתגל כבר כל היום. ישנים כמו שצריך.

מלהס-קייב לצ'אטה דרך מעבר אידראהאר. ב-5 השעון מצלצל, הכל עוד חושך,רטוב ולא נראה הגיוני לקום. ממשיכים לישון עד 6:00. ב-6:00 יהל קם כבר קצת בלחץ. נורא מאוחר, הוא רוצה לארוז מהר ולהתחיל לטפס. אורזים מהר ומתחילים לטפס. הכל בצבעי עננים לבן-אפור. לפחות אין גשם. אנחנו מטפסים. השרירים כבר מתחילים להביע את מורת רוחם מהטיפוס. בהפסקה הראשונה, כשיהל עסוק בעניינים של בוקר, אני עושה מתיחות. אנחנו רואים את האוכף של המעבר מעלינו אבל הוא לא נראה מתקרב. זה נראה כמו תפאורה של סרט הוליוודי. באמצע הטיפוס מתקרב אלינו עדר עיזים עם רועים. לא מדובר בכמה עיזים ששומרות על איזה רועה מסכן אלא עדר שלם של כמה מאות ראשים, שבא על השביל שלנו בכיוון ההפוך. העיזים, כמו עיזים, מדלגות את כל הסלעים והאבנים כאילו הן נולדו לזה. אפילו הכבשים. קשה לעלות כשהן תופסות את כל השביל ומחרבנות לכל אורכו. מצד שני העדר לא נגמר, לא נשב ונחכה. אנחנו פשוט מתקדמים בשביל והעיזים מוצאות דרכים קצת פחות נוחות לעבור בהן. הרועים הולכים עם הגדיים הממש קטנים בידיים, "נמסטה, נמסטה-ג'י". יהל לוקח גדי אחד להחזיק, אני מצלמת. הכלבים מכוונים את העיזים ונובחים על הגדיים שמסתרכים מאחור. העסק מתקתק, מאוד מרשים. אנחנו ממשיכים לעלות מתחיל להיות קר ומזג האוויר הסגרירי משפיע גם על מצב-הרוח. יהל שואל אם זה יותר גרוע מלעשות טריאתלון. אני כבר עניתי לעצמי על השאלה הזו. אני בהחלט זוכרת שבשלב הריצה בטריאתלון אני עוברת ומקללת כל אחד שלדעתי אשם או שסתם נראה לי כדאי לקלל אותו. כאן, כרגע, אמנם קשה ואני לא נהנית כמו שציפיתי, אבל אין לי צורך לקלל. כנראה שזה עדיין יותר טוב מלעשות טריאתלון ומה זה משנה בעצם, עובדה שלמרות שאני עושה טריאתלון ומקללת, איך שהתחרות נגמרת אני כבר חושבת על הטריאתלון הבא. זה סוג של הנאה אחרת. היא לא נמדדת ברגע אחד אלא במכלול האימונים והדרך. גם הטרק הזה יתחיל להימדד אחרי המקלחת האמתית הראשונה. לאט לאט נראה שהפסגה מקרבת. מגיעים לפינה שאילו לא היה כל-כך מעונן הייתה משקיפה על כל הדרך שעלינו מאתמול: "רואה את טריונד" רואה את סנו-ליין, הנה הכתם השחור שם זה להס-קייב". לי זה נראה כמו מקום ראוי לפאוור-ג'ל. השרירים כבר התאמצו ויש עוד עלייה רצינית לפנינו. לא תזיק קצת אנרגיה. יהל מנסה את הג'ל לראשונה. "המממ... זה דווקא לא רע", בטח שזה לא רע. השקית הקטנה הזו עולה 8ש"ח ושקדו על פיתוחה מהנדסי מזון, תזונאים, ספורטאים, מעצבי מוצר ומי-לא! ככה זה כשאמריקאים עושים משהו, לוקחים הכל ברצינות, השקית הקטנה הזו היא כמו פרוייקט של נאס"א. יופי, אפשר להמשיך. חלק מהטיפוס כבר ממש אנכי, אני מוותרת על המקלות ונעזרת בידיים, אין תחושה מסוכנת שאתה עלול ליפול, אבל כל צעד הוא מדרגה גדולה. וכל כמה צעדים צריך לסדר את הנשימה. רק כשעוצרים אתה מרגיש שחלק נכבד מקצב הנשימה המהיר הוא בגלל הגובה, הנשימה כבר לא מאטה הרבה כשמאמץ הטיפוס נעצר. הגוף מחפש יותר חמצן באוויר ומגביר נשימות כדי להגיע למכסת החמצן שמספיקה לו. אבל אין ממש תחושה של קוצר נשימה, רק נשימות יותר כבדות. בחלק שבדיוק לפני המעבר הולכים במאוזן והעלייה פחות קשה. הנה כבר רואים את  הקלשונים והסמרטוטים האדומים של שיבא במעבר. הנה, יהל כבר שם. הכל מסביב מעונן. אני כמה דקות אחריו. השעה 10:00 ואנחנו באוכף ההר. טוב, כמעט לא רואים כלום מסביב. בצד השני של ההר קצת יותר בהיר אבל לא לגמרי ברור. קר נורא. צילמתי את יהל ועכשיו צריך תמונה שלי. יהל מתלונן על אצבעות קפואות ובקושי לוחץ על כפתור הצילום אך מספיק להרביץ כמה תמונות בפוזות. אנחנו מרגישים כמו מטפסי אוורסט, אבל אנחנו בערך בחצי הגובה של האוורסט... כולה 4350 מטר. הכי גבוה שאני אי פעם הייתי. יהל אומר שבמזג אויר אחר, אפילו בחורף, שאז יש הרבה יותר שמש, הכל כאן אחר לגמרי מכאן הוא בדרך כלל משאיר את התיק וממשיך לטפס למון-פיק, הפסגה הקרובה. שעה וחצי כל כיוון ואז הוא יורד חזרה באותה דרך. רק פעמיים הוא המשיך מצידו השני של ההר. "טוב אין לנו מה לעצור כאן, בואי נתחיל לרדת". מתחילים לרדת. הכל סלעים ואבנים ורטוב מהגשם של הימים והלילות האחרונים. הירידה הרבה יותר קשה. המדרגות הגבוהות עם התיק על הגב מכאיבות לשרירי הרגלים שהספיקו להתכווץ מהעלייה. אני יורדת לאט, מסתרכת הרבה אחרי יהל. בשלב מסוים אני קוראת לו שיחכה לי. הוא נעצר. לוקח לי 10 דקות להגיע עד אליו והוא שכוב על איזה סלע, נראה לא-טוב. "הכל-בסדר?" לא. הוא כבר איבד תחושה בידיים, הוא מוכרח את הכפפות ואיזה ג'ל לפה. מוזר, חשבתי שאני אסבול מקור הרבה יותר ממנו. אמנם גם לי קר בידיים והפנים קפואות, אבל הכל מתפקד בסדר. אני מוציאה מהתיק שלו את הכפפות היחידות שלקחנו איתנו ואיזה ג'ל שאני לוחצת לפה של יהל. הוא קצת מתאושש. חייבים להמשיך, קר כאן, גבוה מדי, ועוד מעט עלול להתחיל גשם. אנחנו ממשיכים לרדת אני לאט מאחור. אם הצלחתי להתרגל להיעזר במקלות בעליה, בירידה זה עולם אחר והסתגלות חדשה. שוב המקלות רק מפריעים והתיק מעיק על הגב שמתאמץ כל הזמן למנוע ממנו לדחוף את כל הגוף למטה. הסלעים גדולים וכל צעד זה פרק שלם. עוצרים להפסקת פיפי כל גרם משקל שאני יכולה להוציא מהגוף הוא חיובי... יהל שוכח לסגור לי את הריצרץ' בכיס של התיק, איפה שהחזקתי את המגבונים הלחים והמשקפים. מאוד לא אופייני לו, הוא בדרך כלל נורא מסודר בשטח. זה עלה לנו באובדן הקופסא הקטנה של המגבונים הלחים, אומנם קורבן קטן ביחס לאובדן המשקפים שעלול היה לקרות, אבל הקופסא הקטנה הזו הייתה המקלחת שלי לימים הקרובים, הרבה יותר שימושי מהמשקפיים! לאט לאט מתחיל להצטבר לי כאב ראש נוראי. האוויר הצח בהליכה קצת עוזר אבל אז מצטרפת לזה בחילה וגשם מתחיל. אנחנו מגבירים צעדים וכך גם הגשם. יהל שואל אם אני רוצה לחכות שהגשם יפסק או להתעטף בבגדי פלסטיק ומעילי הנפט ולהמשיך. אני מרגישה שאני חייבת לישון. יש לי בחילה מטורפת ואני מציעה שנקים כאן אוהל. השעה רק שעת צהרים מוקדמת. רעיון טוב, אומר יהל ומתחיל לבנות את האוהל. אני יושבת בצד, הראש בין הרגלים. כשהאוהל מוכן אני נכנסת, מורידה נעליים, מורידה מעיל רטוב ונשכבת. בקושי אני מספיקה להישכב והבחילה מתגברת. אני יוצאת ומקיאה. מאחר ולא ממש אכלנו כלום חוץ מפאוור-ג'ל אז גם אין הרבה מה להקיא. עוד יתרון של הג'לים שהם נועדו לאכילה תוך כדי מאמץ. הם מספקים אנרגיה וויטמינים בלי לשבת בקיבה. אני חוזרת לאוהל, הבטן לא נרגעת והראש עומד להתפוצץ. ככה זה מחלת גבהים. כל מה שצריך זה לרדת למטה, אבל הגשם כבר נהיה ברד ואני לא מסוגלת להוציא את עצמי. יהל מציע אקמול, הוא אומר שזה עוזר. בארץ אני אף פעם לא משתמשת באקמולים, אני תמיד מנסה לפתור את הגורם לכאב ראש ולא את הסימפטומים, אבל כאן אני חסרת אונים. תביא אקמול, כל מה שיכול לעזור... אנחנו נשכבים באוהל ומנסים לישון קצת, לברוח מהתחושה הלא-טובה ואולי הגוף קצת יסתגל בינתיים. גם יהל מרגיש לא טוב אבל קצת יותר טוב. הוא לא מהמקיאים... אנחנו מתעוררים, השמיים אפורים אבל הברד קצת שכח. יהל לוקח חטיף לאכול ואני יוצאת להקיא שוב. הבטן ריקה, הכאב ראש טיפה ירד בזכות האקמול. כדאי להתקפל ולנסות להמשיך לרדת למטה. אני בעד. אנחנו אורזים ומעמיסים. ממשיכים לרדת, חוצים סלעים. יהל מנסה לאתר את השביל וזה כבר לא קל. הכל מכוסה ברד. הנה שוב הוא מתחיל... אנחנו מנסים להתגונן מהברד מתחת לאיזה סלע, אבל זה לא מפסיק. העצירות מתחת לסלעים רק מקררות את הגוף. אנחנו ממשיכים עוד קצת בברד ואני מבקשת מיהל שימצא מקום לאוהל נלך לישון ונקווה שמחר יהיה יותר טוב. אנחנו מגיעים לצ'אטה בגובה 3900 מטר, זה עדיין קצת גבוה להתאקלמות וזה אזור של המון סלעים. השביל לחלוטין לא ברור והכל כבר מכוסה ברד. אנחנו חוצים את הסלעים ומוצאים פיסת אדמה ישרה, דשא עם שכבת ברד... מקימים בצ'יק את האוהל, לפחות בזה השתפרנו. הבחילות כבר די עברו לי אבל עוד יש כאב ראש.  השעה רק 16:00. עוד אקמול, יהל הולך להשקיף על הדרך והולכים לישון, הבריחה האולטימטיבית.

מצ'אטה עד הלילה הגרוע ביותר עכשיו אנחנו רואים את הרועים והעדרים. הם ישנו למטה ומתחילים לעלות לקראתנו. "נמסטה, נמסטה". יהל איך-שהוא תמיד מצליח לתקשר איתם. הוא אומר להם כמה מילים בהינדית, שואל איך הדרך, מתי צפוי הגשם, ומתעניין לגבי הקרחון, האם ניתן עדיין לחצות את הנהר על הקרחון או שהוא כבר נשבר. הם מגיבים כאילו הם גם הבינו אותו ועונים לו. בפועל זה בטח שיח חרשים אבל זה לפחות שיח: "יס, יס, ריין-קומינג אין סום תיים, סנו ברידג' – יס..." אנחנו מפרשים את זה כמו שנוח לנו וממשיכים. אנחנו הולכים בשביל, הכל נורא חלק. לרגל אין אחיזה באדמה ויהל ממליץ להישען כמה שיותר על המקלות. מדי פעם חוצים איזה שיפוע מפחיד על צלע ההר. אני הולכת ממש ממש לאט. מפחדת מכל צעד. שיווי המשקל שלי עם התיק על הגב לא מדהים בכלל. ההתמודדות עם המדרונות המפחידים האדמה החלקה, המשקל על הגב ומזג האוויר המכוער היא נוראית עבורי. אבל הכי גרוע זה כל פעם שצריך לחצות איזה שיפוע הר תלול וחלק. פחד אלוהים, זה לא כאילו אתה עלול ליפול לתהום. אין שם תהום רק מדרון של הר מאוד גבוה, מקסימום מחליקים כמה מטרים למטה במדרון עם כמה מכות בדרך, משהו כבר יעצור אותך, אף אחד לא ימות מזה אבל מצד שני כל פציעה, אפילו סתם נקע ברגל, יהפוך את הטיול הזה לסיוט... המגמה היא ירידה אבל בדרך יש עליות וירידות עליות וירידות. אנחנו מגיעים לאיזה מפל יחסית הומה שצריך לחצות. נראה שהשביל יורד למטה, יש איזה מקום שהמפל מתאזן ויש כמה סלעים שאפשר לדלג עליהם אבל לא ברור איך השביל שממשיך משם. יהל נזכר שמילאפ אמר לו על מקום מסוכן מאוד שעדיף לעלות ולעקוף אותו מלמעלה, גם אם הרועים הולכים בשביל. זה נראה לו כאן. אנחנו הולכים על צלע ההר ליד המפל, מוצאים כמה אבנים וחוצים אותו. בצד השני נראה כאילו אפשר לטפס למעלה אבל לא לגמרי. יהל מטפס ואני בקושי אחריו. זה כבר לא נראה כמו שביל או כמו מקום שעברו בו עיזים. אבל יהל מאמין שזה עדיף על פני הדרך התחתונה. צלע ההר מתעקלת וקשה לראות את המשך השביל. אנחנו מטפסים על הסלעים שמים נשפכים בינהם וכל חריץ מלא בוץ. התיק על הגב מפריע לגמישות ולאפשרות להיאחז היטב באבנים, המשקל כל הזמן מושך אחורה. אין לי מושג איך אני אעשה את הצעד הבא. הפחד בכל צעד מתיש אותי נפשית. בא לי לבכות אבל אני רואה שזה לא יעזור. יהל לא נראה פחות מודאג. גם לו קשה והוא לא בטוח בעצמו. אני צפיתי שאם אני אתקל בחלק בעייתי או קשה, ליהל זה יהיה קלי קלות. כמו בקיר טיפוס. מה שקשה לי, יהל מצליח לטפס ומה שקשה לו וולטר עושה בקלי קלות. תמיד יש מישהו טוב ממך שמראה לך שמדובר במשהו אפשרי. אבל כאן זה חסר. מה שנראה לי בלתי אפשרי, הוא גם קשה מאוד ליהל. יהל גם מחליק מידי פעם, התיק שלו גדול יותר וכבד יותר, ואין לו איך לעזור לי. להושיט לי יד רק יסכן את שנינו, זה לא שיש לו איזה אחיזה טובה. עוד טיפוס ועוד טיפוס. כאן אין רשת בטחון ולא חבל אבטחה. אני מתיישבת על איזה אבן. להמשיך קדימה נראה לי בלתי אפשרי, גם לחזור אחורה כבר לא ממש ניתן. אני מנסה לנשום עמוק ולהאמין שצעד שהצליח ליהל בלי ליפול למטה, יצליח גם לי, אבל אני רק מצליחה לחשוב על זה שעשיתי ביטוח בארץ שעלה לי אלפי שקלים וכולל יחידת 669 שתבוא לחלץ אותי מכל מקום. לא אכפת לי להתיישב כאן, שיהל יביא לכאן את הביטוח שלי במסוק או לא אכפת לי איך וזהו. אם יש כמה בחורים שמקבלים בשביל זה כסף ומתאמנים כל היום, שיבואו! יהל כנראה קורא את המחשבות שלי, "חכי רגע, אל תזוזי" זה משהו שאני עדיין מסוגלת לעשות. הוא בצד השני של המפלון והשביל-לא-שביל מאוד תלול וחלק. לא נראה שיש שם מעבר. הסלעים למטה שעליהם עוברים הרועים, נראים רחוקים. יהל מתיישב גם הוא וחושב. זה לא נראה לי טוב בכלל, הוא נראה במצוקה לא פחות ממני. היה צריך לחשוב כשהיינו למטה... טוב אני באמצע הסלעים של המפל. נראה לי שבלי התיק על הגב אולי אפשר לרדת את זה חזרה למטה. יהל בא לידי מוציא חבל וטבעות טיפוס. "אני אאבטח אותך, תרדי דרך המפל נוריד את התיקים ואני ארד גם איך שהוא". נשמע לי אפשרי. "אני מקווה שהשביל מלמטה כן טוב. יהל מתחיל לקשור את החבל סביב הסלע, לעשות בו כל מיני קשרים מקצועיים, אמצעי חיכוך, אבטחה, סיפור די ארוך, אבל זה מאפשר לנו לרדת. אני קשורה בחבל דק אבל חזק במיוחד שיהל קנה לפני הנסיעה. הוא משחרר קצת חבל ככול שאני יורדת. זה לא סנפלינג, זה רק מבטיח לי לא ליפול רחוק. אבל הירידה סבירה. אני בחצי הגובה, הוא מגליש את התיקים על החבל עד אלי, ומוריד את עצמו למטה. אנחנו עושים אותו דבר בחצי השני. למטה הנהר גועש אבל לא נורא עמוק. מצידי אפשר לשחות בו, המים בטח קפואים, אבל לפחות זה לא משהו שמפחיד אותי. באחת הפינות יש סלעים, אולי אפשר לעבור דרכם עד איפה שמתחיל השביל. אני מסתכלת, נראה לי הכי טוב לחלוץ נעלים להוריד מכנסיים וללכת במים. המים לא מגיעים הרבה מעבר לברכיים. יהל לא רוצה להיכנס למים הקרים הוא מעדיף לנסות לדלג בין הסלעים. אני כבר חולצת נעליים ומורידה מכנסיים. בודקת את המים – זה די קר. אני מנסה לעמוד על סלע ונשענת על סלע אחר. אני נמתחת ויהל מעביר לי את התיק. התיקים נורא כבדים להחזיק ביד אחת ואני צריכה קצת תנופה להשליך אותם לצד השני בלי שיפלו למים ועדיף גם לי לא ליפול למים. אני עומדת שם בחוטיני ומעיל שמכסה עלי. אם זה לא היה עצוב, זה בטח היה מצחיק. הופ. הצלחתי להעביר תיק אחד. יהל מעביר לי את השני ואני מתרכזת בו. בינתיים אני מפספסת את הדילוג המרשים שלו בין האבנים. הוא כבר בצד שני ואני אחריו. טוב זה לא היה נורא. כשהסכנה היחידה היא להירטב במים קרים, אני יכולה לחיות עם זה יופי. השביל מפה לא נראה הרבה יותר טוב. שוב מדרון חלק שצריך לטפס עליו. יהל בודק את הדרך. אני מעדיפה לעבור את זה יחפה, על ארבע, בלי התיק. ללכת על ארבע אני יודעת כבר מזמן, עם נעליים כבדות בבוץ, תיק על הגב, זה נראה לי בלתי אפשרי. טוב, אני הולכת קדימה, רק המעיל מכסה ואני על ארבע. צלע ההר תלול וחלק אבל יש איפה להחזיק עם הידיים ויש קרן שמש מעודדת. זהו, מכאן השביל כבר נראה סביר. אני מתיישבת, יהל אחרי הביא תיק אחד. עם התיק זה הרבה יותר קשה והוא היה צריך לעבור את זה ארבע פעמים...  בפעם הרביעית הוא מגיע גמור נפשית. הוא אומר שהוא ממש מרגיש את הרעד עכשיו. המעבר הזה היה מאוד מפחיד גם בשבילו. שותים קצת מים אני מתלבשת ואנחנו ממשיכים. הטעות הזו שעלינו למעלה עלתה לנו בכמה שעות. אבל לפחות עברנו את זה בשלום. יהל מאוד מודאג מהזמן שבזבזנו בגלל הטעות הזו. על פי מה שמילאפ אמר לפנינו עוד לעבור את הקרחון ואת דרדרת האבנים ואת כל זה צריך להספיק היום. הדרך שוב על צלע הר תלול ואני צועדת לאט, מפחדת בכל צעד להחליק. הדרך הזו מייגעת אותי נפשית. יותר נמוך נראה לי הרבה יותר בטוח, "אולי נרד "דוך" למטה ונמצא איזה שביל שם", אני מציעה. יהל גם ככה מתאמץ בטרוף למצוא כל פיסת שביל והרעיונות שלי כנראה רק מפריעים לו. הוא מתחיל להתרגז, אומר שהתלונות שלי רק מפריעות ועדיף שאני אשתוק, אני רק הבעתי את המצוקה שלי וההתפרצות הזו עלי מאוד לא התאימה לי. אנחנו מנהלים ויכוח שבו יהל טוען שאנחנו בשטח וצריכים להתנהג כמו שנכון במצבים כאלה: יש מנהיג אחד והוא הקובע. אני לא מוכנה למונרכיות, זה שהוא מוביל, לא אומר שאני צריכה להיות פסיבית ושהדעות שלי חסרות משמעות. שני מוחות טובים יותר מאחד, זה שלי יש פחות ניסיון לא אומר שאין לי מה להגיד. אבל הוא עיקש בדעתו שזו הדרך היחידה לטייל ולשרוד. זה מוכיח את עצמו בצבא ובפעילות שטח. אם אני לא מוכנה לעיקרון הזה, אין לנו בכלל מה לטייל ביחד. טוב, אני לא אכפת לי, אני לא בצבא ולא בטירונות. הצבא נועד להרוג ולשתק את מוחות החיילים שלא יחשבו על זה שהם הורגים. אני באה לטייל. אנחנו לא בכזו היסטריה שכל הערה מיותרת עלולה להביא אותנו לאובדן. אני כבר בוכה וצועקת ליהל, והוא עצבני. הוא דואג לעצמו, דואג לי ובתוך כל זה צריך למצוא את הדרך הנכונה. כל מה שמוציא אותו מהריכוז באמת מפריע לו. והוא מרגיש שהטעות האחרונה שלו עלתה לנו ביוקר. המצוקה שלו כנראה יותר קשה משלי. אנחנו שנינו מבינים כנראה שהפער העקרוני בחשיבה שלנו יותר משמעותי מהפער המעשי. אנחנו לא נצליח להסכים על העניין העקרוני, אבל איך שהוא אנחנו בפועל מסתדרים מצוין. הויכוח דועך. אנחנו פוגשים איזה רועה ועדר שהולך אחריו. "איך הדרך? איך המעבר בקרחון? כמה קילומטרים עד קוארסי? כמה זה בזמן?" יהל מקבל תשובות, לא בטוח שהן רלוונטיות אבל הן עוזרות קצת. אנחנו מצליחים ללכת כמה שעות בלי גשם אבל זה נראה פחות ופחות מבטיח. כשמתחיל טפטוף אנחנו מחליטים לשנות את הטקטיקה – נראה לגשם שהוא לא ממש מטריד אותנו, נמשיך ואולי זה יפסק. הגשם כמובן מתגבר. אנחנו על צלע ההר ואין שום מקום טוב לאוהל. הדרך מלאה עיקולים וקשה לדעת מה מחכה בהמשך – יותר קל, יותר קשה. אנחנו נכנסים לחורשת עצים על צלע ההר. כבר יש שם עדר קטן עם רועה שמסתתר מתחת לאיזה עץ. הכלבים נובחים עלינו. נו טוב, אולי הטקטיקה הנכונה זה כמו הרועה - כן להראות שהגשם מפחיד אותנו, לשבת במקום קצת מוגן ולחכות שהוא יירגע קצת, שישכח שהוא כועס ואז יהיה אפשר להמשיך. אנחנו מסלקים כמה עיזים שמצאו מקום יבש מתחת לאיזה עץ ומתיישבים במקומם. הכלבים נובחים על כל תנועה שלנו. הרועה מלמטה צועק להם לשתוק בהינדית, אבל הם רק ממלאים את תפקידם. אני מבינה שמדובר בכלבים נובחים ולא נושכים ומצליחה בקושי להתעלם מהם. אנחנו יושבים כל אחד מתחת לאיזה עץ והגשם ממשיך וממשיך. בישיבה בבגדים הרטובים כבר נהיה לנו ממש קר. יהל מחפש מקום לפתוח את האוהל. העצים גדלים בשיפוע והשורשים שלהם יוצרים משטח קטן. הוא פורס את האוהל מתחת לאחד העצים אבל השטח לא מספיק והאוהל לא יושב טוב. לוקח את האוהל לעץ אחר ומנסה שוב. מציץ מעבר לשביל לראות מה מחכה אבל מכאן השביל יורד בירידה תלולה ויש לנו עוד לעבור את הקרחון למטה וכמה אזורים של מפולת אבנים. זה לא נשמע כמו דרך שאנחנו רוצים לעשות בכזה גשם. מצד שני נתקענו בחורשה הזו בלי מים. הנחל האחרון שעברנו היה לפני איזה חצי שעה הליכה שכללה מעברים תלולים וחלקים מאוד. טוב, המקום הכי פחות גרוע הוא ממש על השביל, מעל אחד העצים, בדיוק לפני העיקול. יש שם הכי הרבה מקום. יהל נועץ את כל היתדות של האוהל. לא שזה מה שיחזיק אותנו אבל לך תדע. האוהל די בשיפוע. אני בפנים פורסת מזרנים. השעה 14:00 והמחשבה שנתקע פה ללילה מטרידה מאוד את יהל. המקום מאוד לא מוצא חן בעיניו. מאוד לא בטיחותי כאן. אני פותחת גם את השקי שינה. אין מה לעשות בינתיים הגשם פשוט לא מפסיק. השק-שינה מחליק על המזרן. יהל דוחף את מקלות ההליכה בשתי וערב מתחת לאוהל כדי להקטין את השיפוע. זה ממש לא טוב. אין ברירה. עכשיו גם נתקענו כאן בלי מים לשתות ולהכין את שאריות המאגי-נודלס. טוב במילא אין כאן מקום להתחיל להדליק את הבנזינייה ולהתעסק עם זה. גם חטיפים כבר לא ממש נשאר לנו. על פי התכנון היינו אמורים כבר אתמול להיות למטה. במילא אין לנו ממש תאבון אבל המחשבה על זה שאין לנו מים עושה אותנו צמאים. אני מציעה להוציא את הסיר ולשים אותו בגשם. אנחנו באוהל והכל מסביבנו שלולית בוץ במדרון. יהל אומר שלצאת עכשיו עם הסיר רק יכניס מלא בוץ ורטיבות לאוהל ולשק"שים ובמילא בחורשה הזו הטיפות לא נופלות באופן אחיד. הסיר לא יתמלא ורק יהיה נזק. אבל גם הוא נורא צמא. אני מספרת לו שכמעט כל הפעמים שהתעלפתי בהם בחיי היו בדרך זו או אחרת קשורים לאין שתייה. אין לנו בעיה להסתדר בלי אוכל, אבל אם נצטרך ללכת בבוקר בלי מים זה עלול להיות מסוכן. אני כבר רואה את עצמי מתעלפת באיזה מדרון ומתגלגלת למטה... הוא חושב ומחליט לקרוע את הרשת בחלון של האוהל ולהניח את הסיר מתחת למגן הגשם של האוהל, אולי יתנקזו שם המים של האוהל. הגשם כבר די חלש והכל בחוץ בוץ. העיזים כבר התחילו ללכת עם הרועה. חסמנו להם את הדרך, הרועה מתלונן, אין מה לעשות – שיעקפו אותנו. בשביל זה הם עיזים. בסיר הצטברו שני שלוקים של מים, אחד לי ואחד ליהל... לפחות להרטיב את הגרון. המצב ממש רע. מידי פעם חולפת מחשבה של לקום ולהמשיך ללכת. אבל יהל ראה שהדרך ממש לא טובה. ומרחוק אנחנו שומעים מידי פעם איזה סלע שנופל באחד המדרונות עם הדרדרת. פה לפחות הצלחנו להקים את האוהל, לך תדע מה בהמשך. אנחנו משלימים עם המחשבה שנשאר לישון כאן. יש לנו כוס סוכר ארוז שלקחנו לתה. אמא שלי תמיד לקחה קובית סוכר לבית הכנסת במוצאי יום כיפור. כדי לא להתעלף בדרך הביתה אחרי  הצום. נאכל סוכר, זה בטח יחזיק אותנו עד למטה ולמטה כבר יש בטוח מים. זה לא שאנחנו על סף התייבשות או משהו כזה, אבל תמיד מלחיץ להיתקע בלי מים. יהל ממש לא מרוצה מעצמו ומזה שהגענו למצב הזה. הוא מתהפך כמה שפחות, כי בכל תזוזה אנחנו קצת מחליקים. איך שהוא הצלחנו להירדם שם. העיקר שלמחרת נגיע למקום מבטחים כבר והסיוט הזה יגמר.
דרך הקרחון כמעט עד לקוארסי. שוב מתעוררים עם הזריחה. הגשם שכח קצת אבל הכל רטוב, בוצי וסגרירי. אנחנו מרגישים חלשים. אולי זה פסיכולוגי... אנחנו אורזים הכל, אני שמה את הקופסא עם הסוכר בכיס החגורה, מוכן לשליפה בדרך. קצת סוכר בפה ויצאנו. הדרך היא במדרון מאוד מפותל. אנחנו כבר שומעים את המים. כל צעד דורש ריכוז. הכל נורא חלק ותלול. חלקים שהם תלולים במיוחד אני פשוט מתיישבת על התחת ומחליקה בהם למטה ונעמדת חזרה. בגדי הפלסטיק, הנעליים והידיים מלאים בבוץ,  וזה כואב בשרירים, אבל זה ממש לא מטריד אותי. העיקר שנגיע למים. תוך רבע שעה עובר לידנו מפלון של מים. אנחנו מתיישבים על אבן ושותים. זה קצת מרגיע. ממלאים את הבקבוקים שלנו במים. מהניסיון כבר למדנו... זה שיש פה מים בכל פינה, לא אומר שאי אפשר להיתקע בלי מים עם קצת חוסר מזל. אנחנו מסתכלים מסביב. רואים למטה את הקרחון. יש בו סדקענק שרואים את המים זורמים מתחתיו אבל בסך הכל הוא נראה די שלם ומחבר מגדה לגדה. אבל אנחנו עדיין למעלה. ומאיפה לעזאזל צריך לרדת. המפלון שהתיישבנו בו יורד ישר לקרחון. לך תדע אם שם זו הדרך, בגובה שלנו נראה שיש איזה שביל עיזים שממשיך, אולי הוא אחר-כך מוביל למטה. יהל בודק את השביל הזה. לי הוא ממש לא נראה. המדרון נורא נורא תלול, השביל ממש צר וחלקלק. אנחנו מתחילים ללכת אבל זה בלתי נסבל מבחינתי. אני רוצה לרדת למטה כבר, להרגיש יותר בטוח. אנחנו מתקדמים, מדברים עם יהל. הנער מציע שהוא ילך אתנו מחר עד לקוארסי, בתור מדריך. הוא במילא הולך לשם מחר. כמה זה עולה? 200 רופי. המחיר לא ממש משנה לנו. רצינו אולי להמשיך עוד היום, אם יפסיק הגשם. לא, היום הוא לא רוצה לצאת. מחר, הוא אומר, מחר אני הולך לקוארסי אני יכול להיות המדריך שלכם, לסחוב תיק. טוב בסדר, שיהיה מחר. בשלב מסוים יהל אומר בעדינות שאישתו מאוד רעבה ושואל שוב אם יש להם אוכל בשבילנו. בטח, בטח, הם כולם עונים, הנה. תכף. הם לא שכחו אותנו. אחרי כמה דקות הם מוזגים לנו כוס חלב מאחד הסירים, דרך מסננת. חלב ישר מהעז. לא מפוסטר, אבל מורתח. זה נראה נהדר וזה אכן כך. חלב סמיך וטעים. יחד עם צ'אפטי חם וטרי, אולי הייתי ממש רעבה אבל מבחינתי זו ארוחה נהדרת. נראה לי שגם בימים כתקנם אני יכולה לחיות באושר עם לחם טרי מכל סוג וחלב טרי... הארוחה עם הרועים הייתה מבחינתי החוויה החיובית הראשונה מזה די הרבה זמן. זה עדיין לא מפצה על כל התלאות, אבל מתחיל. הגשם, לא חזק מאוד, בא והולך. לא ברור לנו אם כדאי לחכות לבוקר או להמשיך לבד. ממש לא בא לנו ללכת בגשם. והאפשרות שהנער יסחב לי את התיק מעודדת מידי. אנחנו משלימים עם הרעיון של עוד חצי יום בלי התקדמות. יהל לא ממש אוהב את המקום הזה עם כל החרא של העיזים, פרעושים וזבובונים שלאההליכה לקוארסי וההגעה לכביש בלאמבו
בבוקר אנחנו מתעוררים ליום גשום במיוחד. אחרי שחיכינו עד עכשיו נראה לנו לא סביר להתחיל ללכת בגשם. נחכה עוד קצת. הנער גם לא הגיע. אנחנו ממשיכים לישון, קמים ב-8:00. עדיים רטוב וגשום. אין ברירה חייבים להתחיל ללכת. הנער לא נראה. שאר הרועים כבר הדליקו מדורה. אנחנו שואלים אותם איפה הנער, הם לא יודעים. לא בא. אין טעם ללכת להביא אותו. היה רוצה – היה בא. אין ברירה, מעילים, מכנסי סערה על הגטקס, תיקים על הגב, מתחילים ללכת. השביל יחסית בסדר רק כל הזמן חלק וקשה ללכת מהר. הרועים אמרו שמדובר בהליכה של שעתיים. אם הולכים לאט – שלוש שעות. אנחנו הולכים לאט. הדרך כל הזמן עולה ויורדת על ביטרונות ההר. השרירים מכווצים מאוד. כאילו שכחתי את עצמי בחדר כושר על אחד המכשירים לשרירי הרגלים. כל צעד בירידה מותח את השריר עד כדי כאב, כל צעד בעליה מכווץ אותו יותר. באזורים שיש בהם מכשולים גדולים לטפס כמו סלעים, לרדת איזה אבן גדולה, אני מתיישבת על התחת ומחליקה את זה. כולי מלאה כבר בוץ. בדרך מגיע עוד עדר של עיזים, שוב ממלאים את השביל בחרא והוא נהיה חלק כמו חמאה. כל רועה בדרך, יהל שואל אותו כמה זה עד קוארסי. שעתיים הם אומרים, 2-3 קילומטר. יהל מציע לו להדריך אותנו אבל הם לא רוצים. יש להם תוכניות אחרות כנראה. אני מקללת את הנער הזה. שיזדהמו לו כל הפצעים שיהל טיפל בהם! גם היבלות שלי כבר שורפות. יהל זוכר שצריך עוד לעבור איזה מקדשון בדרך. אולי פספסנו אותו איך שהוא. הוא מגיע לפסגה קטנה, נוף מדהים. יהל נותן לי  לנגב את כל הבוץ והחרא שיש לי על הפנים בפליז שלו ומצלם אותי, טוב שאני לא רואה את עצמי, אני מנסה לחייך. תיקים חזרה לגב וממשיכים ללכת. אחרי שעתיים וחצי של הליכה, הנה המקדשון. מכאן אומר יהל, יש עוד שעתיים עד קוארסי. "מה???" אני על סף דמעות. כולם אומרים כל הזמן שעתיים הליכה, אנחנו הולכים כבר שעתיים וחצי ועכשיו גם יהל אומר לי עוד שעתיים???" אני על סף ייאוש. יהל מתקדם קצת להשקיף. "היי, הנה, כבר רואים את הגגות של קוארסי – שיגידו מה שיגידו, מכאן אין יותר מחצי שעה" עכשיו כבר ממלאות אותי דמעות של אושר ואני מלאת מוטיבציה. אנחנו צועדים מהר, מחפשים את הירידה לקוארסי. נכנסים ליער והשביל הולך ומטשטש. הממ.. זה לא הגיוני. גם לי זה לא היה נראה הגיוני שהשביל נהיה פחות ברור אם אנחנו מתקרבים ליישוב. יהל מתנצל, אנחנו חוזרים לשביל הראשי ומוצאים את הירידה למטה. פוגשים איזה רועה – "כן. חצי שעה אנחנו שם", הוא מבטיח. יורדים בשביל אבני צפחה, מגיעים לבית הראשון ביישוב. הוא נטוש. ממשיכים לרדת. הבתים נראים פסטורליים כל כך. בבית השני יוצאות לקראתנו שלוש בחורות הודיות מצחקקות. התמונה הראשונה שעולה לי  לראש היא אני יושבת בגיגית ושלושת הבנות האלה מקרצפות אותי ושופכות עלי מים חמים, אני רק אשב לי ואחייך... בינתיים יהל שולף פתק עם השמות של שני האנשים היחידים שדוברים אנגלית בכפר, שמילאפ רשם לו. טוב שהוא עדיין מרוכז. הן לא ממש מבינות הוא שואל על אוכל והן מסמנות לנו להמשיך. אנחנו עושים עוד כמה צעדים הן קוראות לי – מדאם, מדאם, ומסמנות לי לאכול אני אומרת לא-תודה מחייכת וממשיכה. המחשבה על המקלחת שהם יעשו לי עוד מהדהדת לי בראש. לאט לאט יש יותר בתים ויותר אנשים. בעיקר נשים. מהבתים בוקעת מידי פעם מוזיקה הודית, הנשים צבעוניות והכפר נראה כל כך חיי ומלא שמחה. הבתים בנויים מעץ ועל רעפי הצפחה שעליהם פזורים תירסים לייבוש. הכל כל-כך צבעני ופסטוראלי. לא מהעולם הזה. אני כל הזמן מצלמת ויהל מנסה למצוא מישהו דובר אנגלית. הצלחנו להבין שאחד מהשניים מחוץ לכפר ואנחנו עוברים בין הבתים למצוא את השני. אני הראש שלי בעננים. אני מצלמת אבל הדבר הנכון לעשות כאן זה לשבת ולצייר את כל המקומות והפינות. נערות על מרפסת עושות לי פוזות שאני אצלם אותן. אני מצלמת. אני מוכנה להישאר פה שבוע עכשיו. יהל מבטיח לי שאולי נעשה את זה. אין לו שום בעיה להיות כאן שבוע. אבל עכשיו אנחנו חייבים לאכול משהו ולהמשיך, לפני שמילאפ ישתגע מדאגה ויקפיץ את המערכת. הוא צודק. חבל. יהל מצא את האיש דובר האנגלית. הוא כבר ציפה לבואנו. מסתבר שהוא אפילו הלך לקראתנו אתמול אבל הספרדי אמר לו שמצאנו לנו מדריך מקרב הרועים, אז הוא חזר. הרועה החרא הזה. מה היה לו להבריז? אנחנו נכנסים לבית של הקוארסאי הזה. בפנים חשוך שני חלונות מכניסים קצת אור ואש דולקת. הקונטרסטים מדהימים. הוא מכין לנו תה ומתחיל להכין לנו אוכל. קצת אורז עם קצת ירקות הכל בסיר לחץ על האש. תוך רבע שעה ארוחה מוכנה. אנחנו אוכלים קצת ושובעים. הוא מבטיח שהוא ייקח לי תיק ויבוא איתנו עד תחילת הדרך הסלולה ללאמבו, איפה שמחכה הנהג אשוק. למעשה, הוא אומר, המשפחה שלו עכשיו בדראמסלה והוא אמור לנסוע לשם מחר. אנחנו לא יכולים לחכות למחר, אבל אם הוא יכול לצאת כבר היום, נשמח לקחת אותו איתנו במארוטי עד דראמסלה. נסיעה של 250 ק"מ, כ-8 שעות בדרכים ההודיות. הצעה די מפתה והוא הולך על זה. הוא רק הולך להתארגן. ב-14:00 קבענו לצאת. בינתיים מביאים ליהל אישה שנחתכו לה שתי אצבעות בקטיף תירסים. היא מדממת מלא ויהל חובש אותה. אני מצלמת. מבפנים מבחוץ, מבנים, נוף, טבע דומם, פורטרטים של הקשישים. חייבים לחזור לכאן לעשות כאן קורס רישום.
הטרק הזה וגם הסיפור, מן הראוי שיגמרו כאן בקוארסי, למרות שמקוארסי ללאמבו עוד היו לנו 3 שעות של הליכה בגשם בדרך לא פשוטה ומהממת, אבל אני בלי התיק פשוט ריחפתי את הדרך הזו. בדרך פוגשים תושבי קוארסי שחוזרים לכפר. אין דרך להגיע לכפר הזה ברכב ממונע. הדרך הכי קצרה היא מלאמבו ללכת את 3 השעות ברגל וזה מה שהם עושים. עם חבילות, עם הילדים, עם פעוטות בידיים, בכל העונות. הקוארסאי אמר שבחורף הבית שלו ריק ואין שום בעיה שנבוא ונשאר אצלו כמה שנרצה.  יהל הציע שנעשה לנו חופשה מיוחדת של שבוע בסוף אוקטובר. אני רק אצטרך ללמוד לסחוב את דליי המים על הראש מהמעין יחד עם שאר הנשים. בשלב הזה – שום דבר לא נראה לי מסובך מידי.

לתמונות נוספות מהטיול
לגרסא של יהל
סוף טוב - הכל טוב - להמשך הסיפור

אותו הסיפור באתר למטייל