טיול בשאנטי או פרק בהישרדות
הטרק מדאראמקות ללאמבו דרך מעבר אינדראהאר
הגרסא של יהל

התגובות הרבות לסיפור של יעל על הטרק הראשון שלנו בהימלאיה, מחייבות התייחסות מצידי...
לא שהדו"ח של יעל איננו מדיוק להפליא ונאמן מאד למציאות, אבל כבר למדתי שלכל אחד המציאות שלו ואותם הדברים בדיוק יכולים להראות שונה, תלוי בנקודת המבט.
אחד הלקחים החשובים לטיול הבא, הוא לקחת כלי כתיבה לכל מקום. חבל שלא הרשיתי ליעל לקחת כלי כתיבה (ואפילו לא את ה-Palm Pilot) מטעמי משקל עודף.
פשוט קשה מאד לשחזר את ההרגשות והמחשבות שעוברות בראש באותם רגעים, עכשיו כשאני יושב במסעדה חמימה, לוגם תה מהביל וברקע מוזיקה נעימה, אני זוכר בעיקר פרטיים טכניים ולא את התחושות.

מתל אביב לדארמסאלה ב-22 שעות

למען הסדר הטוב, אנסה לשחזר את קורותינו בימים האחרונים בקצרה....
למרות שכבר הרבה מים זרמו בירדן מאז הנסיעה ברכבת (שלא לדבר על הגנגאס). חזרה לרכבת מדלהי לפאטנקות...
השמש היוקדת שבחוץ (אם כי לא מורגשת בתוך הקרון הממוזג) התחלפה בשמיים מעוננים, סימן מבשר טובות...
החום בפונג'אב בסוף אוגוסט הוא קשה מנשא גם כאשר השמש מוסתרת...
בינתיים, אפילו מזג האוויר מתחשב בנו (במידת יכולתו).
הגענו לתחנת היעד שלנו (chakki-bank) אחר הצהרים (כ-8 שעות נסיעה).
לאחר השינה העמוקה היינו עסוקים בדיון פילוסופי שהסית את תשומת ליבינו מההגעה לתחנה...
כשפתאום שמתי לב שהגענו, קפיצה מהירה וקראתי לסבל שיעזור... בעוד הסבל ואני מנסים להוריד את התיקים לרציף, הרכבת כבר מתחילה לנסוע...
ואני תמה לאן נעלמה יעל... הבחנתי בה בזווית העין עומדת על הרציף כולה חיוכים וזר פרחים בידה....
מילאפ החבר שלנו, הפתיע ובא לאסוף אותנו מהתחנה...
חיבוקים וצ'פחות ואנחנו בטויוטה (הנהוגה ע"י ידידי דורגה-ג'י, הנהג הוותיק והרגוע).
נסיעה קצרה, כשעתיים וחצי, עוברת מהר מאד... הרבה חוויות וסיפורים, מילאפ מתעקש לקלף לנו תפוחים: "maybe it's not properly washed - Yahel".
בחוץ המרבדים הירוקים הזרחניים של תקופת הפוסט-מונסון, מים - המון מים זורמים בכל מקום, הנהרות שוצפים וגועשים בצבע חום אדמדם...
מתחילים לטפס כשמעלינו מתנוססות הפסגות הגבוהות, רובן טובלות בעננים ורק מציצות מבניהם לרגעים קצרים.
מין הרגשה של חזרה הביתה, הכל מוכר ומסביר פנים, הריחות האנשים המקומות...
מגיעים למקלוד-גאנג', למלון החדש של אח של מילאפ - סובאש... שוב הרבה חיבוקים והתיקים כבר מחכים לנו בחדר...
"הסוויטה הנשיאותית ממש"... חדר ענק, פינתי, חלונות גדולים, מרפסת, ווילונות, טלוויזיה, מיטה גדולה ושמיכות פוך (הודיות), מים חמים...
סלסלת פירות גדולה... יעל מאושרת.... כך שגם אני....
אני לא מספיק, להכנס למקלחת וחוטף עקיצה של דבורה מרושעת במיוחד, ברגל.... מגיע לה שהיא מתה מזה... כואב מאד וגם מתנפח מאד מאד.
אנחנו מחליטים לפרש את העקיצה, כסימן מבשר טוב...
ארוחת ערב במקלוד - שוב חיבוקים ושוב חיבוקים... (זה לא ממש נגמר גם בימים הבאים).
האוכל נהדר, כמו תמיד במסעדה "אשוקה" השייכת לאח השני של מילאפ.
מבחן האוכל ההודי האמיתי הראשון עובר בשלום - יעל מאשרת "ממש טעים".
ההשקמה בבקר קצת מוקדמת עקב רעשים של ג'יפים ואופנועים, אנחנו מחליטים לנצל את השעה המוקדמת לריצת בקר....
די אתגר למצא דרכים ללא שיפועים של 50% אבל מצליח לנו... אני חושב שהגובה קצת מורגש...או שאולי זה התירוץ לכך שאני מתחיל לפגר אחרי כמה קילומטרים...
ארוחת בוקר ב-German bakery החדש שפתחו מעל המלון שלנו בבאגסו-נאג, האמת, לא מדהים בכלל - היה יותר עדיף ארוחת בקר הודית פשוטה.
אני נתקע במשרד של מילאפ לכשעתיים, להוריד לו מהמחשב איזה עשרים ווירוסים שלא ממש מסכימים לרדת..
יעל מחליטה לצאת לטיול בכפר... חוזרת לאחר שהחליקה ונפלה ישר על סירפד מרושע ורעיל....
היד כואבת, הקרם של הפניסטיל והקורטיזון נשארו במלון... החבר שלי מאנו, מופיע (שוב חיבוקים) מגלה שלצד כל סירפד גדל צמח דמוי תרד, שמהווה תרופה לסרפד - פשוט לשפשף את העלים שלו על המקום הכואב... נהדר... הצרה והתרופה גדלים תמיד זה בצד זה.... רק צריך להכיר אותם.
טלפון לדולמאקיאפ, החבר הטיבטי שלי, שעובד בנורבולינגה....
נורבולינגה הוא המכון לשימור האומנות הטיביטית. נמצא כ-10 ק"מ מדהרמסאלה.
מאד מטופח, מאד נקי ויפה, מקדש גדול, הכל אומנות...
דולמאקיאפ מספר שהוא נוסע למחרת לצרפת ואמריקה להציג בתערוכות ואנחנו חייבים להפגש לפני שהוא נוסע...
מילאפ מציע שנקח את הווספה שלו, הברקסים לא ממש עובדים, אז שניסע מסביב, בדרך הארוכה של האוטובוסים, שם פחות תלול ולא צריך כ"כ ברקסים... אני מבצע בדיקה לכלי, הברקס הקדמי דווקא עובד קצת, אפשר לנסוע.
נורבולינגה... שוב חיבוקים שוב תה, ממש כיף לשוחח עם הבנאדם המעניין הזה, חבל שאין לו הרבה זמן, אני מתגעגע לשיחות אל תוך הלילה שהיינו מעבירים על גגות הכפר, פילוסופיה, בודהיזם... יעל מצלמת מתרשמת מהארכיטקטורה המיוחדת של המקום.
אני מבטיח לנסות ולהפגיש בינה לבין נקאהארה, האדריכל היפני שבנה את המקום וגר במקלוד.
ערב, צריך לחזור למקלוד, בבקר קמים מוקדם, נוסעים לפתאנקות - לקנות שני אופנועים חדשים.
בדרך חזרה נכנסים לדהאבה=מסעדת דרכים/פועלים האהובה עלי בדהרמסאלה תחתית.
יעל די נדהמת מהמקום: "מה בדיוק נאכל כאן", אני מרגיע: "זה המקום הכי טוב באיזור"...
בספקנות רבה, יעל נכנסת אחרי... בכניסה עומד בעל-הבית מקפיץ משהו בלמ"ז במחבת גדול...
שוב חיבוקים: Welcome back, welcome back...
האוכל, כצפוי נהדר (גם לדעת יעל), חצי מנת דאל-פריי, חצי מנת ראג'מה (שועית), חצי מנת חצילים וחצי שאהי-פאניר (גבינה ברוטב אדום מתוק).
42 רופיות (כ-4 שקל) ואנחנו מפוצצים ומבסוטים... בחנות בצד אחד של הדהאבה קונים ליעל ממתק מגבינה "מעולה"... ובחנות בצד השני של הדהאבה, קונים שתי כוסות תה מהביל... איזה סיום מצויין ליום.
בקר חדש... השכמה מוקדמת, בחוץ כבר מחכה האנס hans, חוץ מהשם כל השאר 100% הודי. בכיר העובדים ב-summit adventures ואיתו הנהג.
הנסיעה במרוטי maruti לפתנקות לא נעימה כמו בטויטה - שלוש וחצי שעות (כולל ארוחת בוקר בדרך) ואנחנו סחוטים למדי.
בסוכנות של הונדה קבלת פנים חמה במיוחד. שוב חיבוקים שוב הרבה תה. סיור במוסך החדש, שוב תה ולבסוף לעסקים...
לאחר כשלוש שעות אנחנו יוצאים ברכיבה על שתי הונדות חדשות ונוצצות אחת אדומה ואחת כחולה.
באפפי כועס שאנחנו לא נשארים לארוחת צהריים... אני מציע שיבוא למקלוד לבקר אותנו ואז נאכל צהרים ... הוא מקבל את ההזמנה וקובע:
"מחר זה יום ראשון, יש לי חופש, אני בא לבקר אותכם, ב-11:00"... מה שדי דפק לנו את כל היום...
על האופנוע הרבה יותר נעים מאשר במרוטי... מזג אוויר טוב, אין הרבה תנועה, יעל עוקפת אותי, ניראת כמו שנולדה על האופנוע...
קסדה אדומה, חולצה אדומה, אופנוע אדום, תנוחת רכיבה טובה השכבות קלות בסיבובים, לא מהר מידי, לא עוקפת בלי שדה ראיה...
בהחלט עברה את המבחן שלי... עוד קצת לתרגל עליות תלולות בורות ושטח אבל בסך הכל טוב מאד.
מגיעים חזרה למקלוד (בדרך העוקפת הלא תלולה - בכל זאת יש לנו נהג חדש - לפחות חדש בהודו)...
ישר למיטה ... לילה טוב....
אמא של יעל כרגע התקשרה: איך יעל, היא בסדר, יצאה מההלם ? מה באמת ? היא נהנית ? בזהירות בזהירות...
כנראה שיש משהו משותף לכל האמהות... שלי לפחות כבר הייתה פה...
יהל,
יום ראשון 31.8.2003 (יום הולדת של אמא שלי).
באגסו-נאג, דהרמסאלה, הודו.

מגיעים להודו

טוב לשם שינוי נתחיל את הסיפור מההתחלה... זה לא אומר שההמשכים יהיו מסודרים או יהיו בכלל... אבל כדאי להשאר אופטימיים.... אז כבר בנתב"ג מרגישים שלא ממש נוסעים לאמריקה או אירופה.... מביטים החוצה מהקומה העליונה ופתאום רץ בחוץ איזה פיפר קטן של ארקיע... אני מחליט: "את רואה - זה שלנו".... התגובה של יעל - מה פתתתאום... כן, כן, בטוח זה שלנו ... למה ציפית שישלחו JET לקפיצה כזו קטנה עד עמאן...כוללללה 40 דקות, כולל... טוב אם זה שלנו - אני לא עולה.... טוב ברור שזה שלנו... עלתה כמו גדולה... קצת רועש ורועד אבל הגיע - ובזמן... בעמאן - כבר מתחיל סיפור אחר.... אחרי סיור קצר ב-duty free, מגיעים ל-gate שלנו.... להפתעתינו, על המוניטור שמעל השער כתוב בגדול: Abu-Dabi, כמובן שזו טעות... אבל ההמשך: "via Delhi" מעורר תהיות נוספות.... מה זאת אומרת אבו-דאבי דרך דלהי.... זה לא הגיוני גיאוגראפית.... רגע איפה זה בעצם אבו-דאבי... יעל טוענת שזה באחת מנסיכויות המפרץ הפרסי.... מה שמחזק את ההנחה שזה לא הגיוני לנסוע לשם דרך דלהי... בכל אופן, מה זה משנה, כל עוד לנו אין עצירות ביניים עד דלהי... שימשיכו מדלהי אפילו לקמצ'אטקה (זה דווקא הגיוני גיאוגראפית).... על המטוס - שממריא בשעה ועשר דקות איחור, דרך אגב.... מתנפצות אשליות.... הקברניט, אחמד סאלמאן אבו מישהו, מודיע, באנגלית רהוטה וברורה (אם כי במבטא ערבי כבד): "ברוכים הבאים לטיסתינו לאבו-דאבי" ומשם לדלהי... טוב, נו, לפחות ההגיון הגיאוגראפי חזר.... לי אין ספק שהמוניטור בעמאן לא "התבלבל" אלא נועד "לבלבל" ישראלים כמונו שבמקרה הטוב, רק היו שואלים אלף שאלות לפני שהם טסים לאבו-דאבי ובמקרה נפוץ אולי אפילו לא היו עולים לטיסה בכלל... טוב, עכשיו כבר מאוחר מידי, פרפור קטן בבטן והשלמה עם גורלינו - if you can't beat them - join them. תמיד רציתי להיות באבו-דאבי, רק חבל שלילה ולא ממש אפשר יהיה לראות את כל האיים המלאכותיים ארמונות הזהב והשנהב וכו'.... אבו-דאבי דווקא עובר חלק.... המתנה במטוס של כ-40 דקות, חצות הלילה זמן מקומי, חם מאד (בחוץ 33 מעלות - בפנים לדעתי יותר).... הפלאפון מוצא (לאחר חיפוש ידני) שתי רשתות GSM - אבל שתיהן מתעקשות "גישה חסומה"... טוב לא נראה לי שמגיעים לפה הרבה SIM-CARDS של פרטנר-אורנג' .... בדלהי נוחתים כשעה ורבע מאוחר מידי... כלומר 07:15 במקום 6:00. הרכבת יוצאת מתחנת ניו-דלהי בשמונה ועשר דקות... התנועה בכבישים בשיאה בשעות הללו ועוד צריך לחכות למזוודות ולקוות שההודי שממתין לנו עם שלט "Welcome Yael & Yahel" - לא התייאש והלך הביתה.... המזוודות מגיעות די מהר, אנחנו רצים בטירוף דרך כל הפקידים שמפרידים ביננו לבין היציאה הנכספת מהטרמינל. הנה ההודי - הנה השלט... namaste jee, very little time', jee... רצים... הוא מקבל פיקוד על דחיפת העגלה עמוסת התיקים, מיד בסיבוב הראשון נופל אחד מהם... אני מרים את התיק וצועק לו "צ'לו, צ'לו" שימשיך לרוץ אני כבר אביא את התיק... הצחנה המוכרת מכה באף מיידית... מעבר תת-קרקעי צר, חסום בפרות ענק... ההודי קצת מפחד מהן ומאיט - אני משמיע גרגורי הפחדת פרות, מפחידים במיוחד תוך נפנוף ידיים וקפיצות.... זה עובד - הן מפנות את הדרך.... אזהרה ליעל, שלא תדרוך בתוצרת הטריה של הפרות, מגיעה בדיוק בשניה הנכונה והיא מדלגת כאיילה מעל הערימה... המונית (אמבסדור לבנה) ממתינה ולידה הנהג...מבוגר, הבחור שקיבל את פנינו זה העוזר שלו - יודע כ-5 מילים באנגלית.... מעמיסים ומניעים ... כולם בהתלהבות.... "maybe possible?" אני מקטין ציפיות ומחפש בזכרוני מלון נחמד ליד תחנת הרכבת בו יהיה כדאי להעביר את היום.... מזגן... חיבים מזגן... השעה 7:45 בבקר וכבר חם מאד מאד מאד - והלחות איום ונורא.... ממש לא יום ל-sight-seeing בדלהי... 8:07 עצירה בכניסה לתחנת הרכבת... שלושה סבלים להם סימנתי כבר בשער, רצים ורודפים אחרי המונית... תייר זה תמיד יותר טוב... בטוח טיפ שמן... מגרשים סבלים אחרים שמתנפלים עלינו - "אנחנו ראינו אותם קודם" .... כל סבל מקבל תיק גדול, יעל את שלה + קסדה, אני את שלי + קסדה ויאאלה רצים.... אני מספיק ללחוץ את היד של הבחור משדה התעופה... שרומז שאין לו מה לבוא איתנו לרציף....שהרי אנחנו מסתדרים טוב... ואני תכננתי לת לא טיפ על הרציף... בעיה שלו.... הנהון תודה לנהג - ואני רץ לעקוף את הסבלים ויעל שרצה אחריהם... תוך כדי עקיפה אני צועק להם את שם הרכבת ומקבל בתגובה את מספר הרציף - 3 - עכשיו אני יכול להוביל ולהגביר את הקצב... מבט אחורה ליעל - מגלה הבעה שלא נתקלתי בה עדיין מעולם... אני מפרש את זה מייד: "הלם קרב"... לא ברורה לי רמת החומרה... אבל ליתר בטחון, לא לוקחים צ'אנסים, אני נותן לסבלים לעקוף אותי ולהוביל ומחזיק לה את היד, הכל תוך כדי ריצה בה אנו חולפים על איזה שרוף אחד או שניים... ההבעה על פניהה מתחילה לחזור למשהו יותר מוכר... טוב עברנו את זה.... אנחנו קופצים על הרכבת שממש מתחילה לעשות קולות של "נוסעים"... זהו, מכאן אפשר להרגע.... טיפ שמן לסבלים (למרות שהם רוצים יותר - יאאלה עופו מפה - מה אני פעם ראשונה בהודו - אני לא יודע שננתי לכם יותר ממה שאתם רגילים).... המיזוג עובד.... הפלאפון עובד.... ה-SMSים רצים גם לישראל וגם לדארמסאלה.... ובא לציון גואל.... good morning sir, good morning madam - breakfast please ? אפשר ללכת לישון....